כבר 5 בבוקר.
יורדות לי דמעות מהעיניים
דמעות של 3 לילות ללא כל שינה.
הוא מספר לי סיפור על גלידה.
ובחוץ, מחוץ לאטובוס,
יורד גשם ששוטף את כל הכבישים.
אולי לקראת פסח.
שיהיה ככה,
פסח נקי נקי.
ואני, אני נרדמת לאט,
בתוך חיבוקים אוהבים.
אחרי 4 ימים של טיול.
ונפלתי כל כך.
ועזרו לי לקום.
ועכשיו, יעברו עוד כמה שעות,
ואני אהיה בבית
לבד עם עצמי
בלי שיהיה לי מי שיעזור לי לקום
ואולי זה מפחיד אותי יותר מדי
להשאר ככה לבד.
תמיד אמרתי שזה לא מפריע לי.
אבל עכשיו, ב5 בבוקר
בתוך החיבוק האוהב שלה,
כשחצי אוזן עדיין שומעת סיפור על גלידה
וכשהגשם מנקה את הכבישים לקראת פסח,
פתאום נורא מפחיד לי להיות לבד.
פתאום אני לא רוצה את השקט הזה.
פתאום אני לא רוצה להיות לבד.
אני מבינה, שכבר לא נותר לי למי להתגעגע
הבנתי שהרבה יותר טוב לי,
להיות לידו  על האדמה, בשק שינה, ולקפוא מקור, בתוך החיבוק
שלו.

סהר אומרת שנהייתי אחרת.
פתאום נורא שונה.
פתאום עם מבט אחר בעיניים
היא אומרת שהיא מפחדת מהמבט הזה
אני לא אוהבת כשהיא מפחדת.

והשבוע היה נפלא.
המון אנשים
שעוזרים לקום כשנופלים.
אבל  לא מבינים,
שאני נופלת הרבה יותר חזק,
כשאני פה, בבית.
כאן, כשהם לא יכולים לראות.
הם לא מבינים
שלפעמים אני נופלת
והם אף פעם לא יראו.
אך פעם לא אתן להם לראות.

ועכשיו, כבר אחרי 5 בבוקר,
הגשם ממשיך לנקות את הכביש
והיא מחבקת אותי,
וממלמלת משהו מתוך שינה.
אני מחבקת אותה נורא חזק פתאום.
היא מתעוררת כשהדמעות שלי מרטיבות לה את הסוודר...
אבל לי זה לא אכפת, שתראה.
היא מחבקת חזק חזק
ואני נופלת בתוך החיבוק הזה שלה.

רק לא להשאר לבד...