לבד עכשיו.
ואולי, זה לא כל כך נורא.
אימא ואבא חובשים לי את המכות
ואומרים שאני כבר ילדה גדולה
אפילו לא בוכה כשהיא נופלת.
אני מסתכלת עליהם
רואה כמה הם תמימים
כמה הם בעצם אוהבים.

אמא מלווה אותי למיטה שלי
מיטה גדולה
ועליה שמיכות בצבעים של כחול.
היא סוגרת את האור.
ומשאירה אותי לבד עם החושך

ואני לא מצליחה לעצום את העיניים
למרות שחשבתי שאני נורא עייפה
מחשבות מציפות את הראש שלי
אני שומעת צעקות
בתוך הראש שלי
שמתקשה להתמודד עם השקט הנורא שנפל עליו פתאום

מורידה מעליי את השמיכה
ונושמת.
לא מצליחה לנשום .
בתוך החדר החשוך.
יוצאת לרחוב
שעה מאוחרת
ונורא קר
לא רוצה סוודר
רוצהלהרגיש קצת קפואה
רק כדי לדעת שהכל אמיתי.
אני מתחילה ללכת
לא יודעת לאן.
הולכת לבד.

"אם כבר לבד, אז שיהיה בתנועה"