בוקר, השמש החלה לעלות במזרח. צללים פינו את מקומם לאור חיוור
וצונן. אבל בכל זאת נשארתי שם, מול הכביש. ובכל פעם שעברה
מכונית. אחת מן הגופים הכסופים והמטושטשים שמחרישים את
האוזניים כשהן חולפות לידך, שועטות במהירות של מאתיים קמ"ש.
ניסיתי לדמיין מה היה קורה אם הייתי עומדת באמצע הכביש כשהיא
עברה.


מדמיינת את גופי השברירי נהדף בחוזקה, את האוויר נלחץ מתוך
הריאות. ואת הדם, פרצים של דם מכל עורק ונים. ולבסוף דמיינתי
את עצמי שוכבת שם בצד הכביש, מרגישה את מגעה העדין של המתכת
המשפדת אותי ואת ההקלה הברוכה של השחרור מן החיים האלה.
כשתעבור המכונית הבאה אהיה שם. רגליים פרוסות על האספלט, חזה
מרוטש ומבט של אושר והשלמה. והזמן עובר...


צוהריים, השמש מטפסת ומחממת את העור אך לא את הנפש. עוד מכונית
חולפת במהירות דרך שדה הראייה, השמש משתקפת עליה לרגע ומסנוורת
אותי. אני מפנה את מבטי לאחור אל היער, הירוק שלי. העשב,
הפרחים, האורנים והבנזין יוצרים פסיפס של ריח. חמוץ- מתוק, מת-
חי. מכונית נוספת חולפת קוטעת את חוט המחשבה. אני מרפה את גופי
ומדמיינת.


לילה, ללא ירח, ללא תקווה. אני עדיין עומדת באותו המקום שבו
עמדתי כל היום. בין היער לכביש. אך כעת ללא אור, ההבדלים
ביניהם מטשטשים. חיות היער מסתתרות בצללים שחיות הכביש יוצרות.
עייני האור שלהן משחיטות את החושך ונהמות המנוע שלהן מפרות את
הדממה. הרגש מתעורר, התשוקה. להיקרע בין ציפורניי הפלדה, בין
שיני המתכת, להיאנס ע"י חיות הכביש האלה. לעוף לאחור ולא לקום
מן האפר, להרגיש את דמי, נשמתי וחיי זולגים החוצה. אני בוכה
חרש ומחייכת.


אני מטפסת מעל למעקה הבטיחות ופוסעת לעבר מרכז הכביש. מכונית
דוהרת על פני, מחרישה את אוזניי ושוטפת אותי באור. הרוח גוברת
בי ומסביבי. האנדרנאלין בוער בי ואני צוחקת בלי משים. עומדת,
במרכז הכביש אדי הדלק מבדרים את שערי לאחור. ריח חזק של בנזין
שרוף עוטף אותי, משכר אותי. ידיי פרושות לעבר שמיים ריקים,
החושך מוחלט.


אור יחיד מבליח מבעד לסיבוב ואני יודעת שהוא שלי. אני שומעת את
נהמתו של המוות המתקרב. אני נושמת נשימה עמוקה מחכה לפגיעה שלא
מהססת לבוא. רגע של הלם וכאב בעוד אני נהדפת לאחור במהלומה
עצומה שמחניקה אותי. רגע של אימה, חרטה ובשר חרוך ולאחר מכן
דממה. ריח דם מעורב בבנזין. דם, אדום וחי ניגר על כל גופי.
פיסות מתכת מפוחמת מפוזרות על כל הכביש. אני קמה בזהירות, מוחה
את הדם בידיי, טועמת אותו בשפתיי. מביטה בקנאה בגופתו של הנהג.
כמעט בלתי ניתנת לזיהוי בין שרידיי המכונית. הוא מביט אל על
בעיניים ריקות, ואני עוצמת אותם. אני מוחה את הדם והדמעות
מעניי השקד שלי, מעורי החיוור, מגופי בן האל-מוות.


בוקר, השמש החלה לעלות במזרח. צללים פינו את מקומם לאור חיוור
וצונן. אבל בכל זאת נשארתי שם, מול הכביש. וכי לאן עוד היה לי
ללכת?!