יעל העיפה מבט מרפרף על השולחן המבולגן. במוחה העייף הבזיקה
הידיעה שהיא צריכה לסדר הכל, לפני שכולם יתעוררו. היא ניסתה
לקום, אבל גופה לא נענה לה. פתאום, השתלטה עליה תחושת שיתוק
מפחידה. היא הרגישה כאילו מישהו מחזיק בה בכח צמודה לכסא, לא
נותן לה להסיט את עינייה הכואבות ממסך המחשב שריצד מולה.
יעל נבהלה. היא קמה בתנועה חדה, שגרמה לכסא להתהפך, מנסה לנער
מעל עצמה שאריות של התחושה האיומה הזאת. זאת רק עייפות, היא
ניסתה להרגיע את עצמה, להסביר לה את פשר השיתוק שתקף אותה. הדי
הרעש שעורר הכסא בנפילתו נמוגו לזמזום המונוטוני והשקט שעלה
מהמחשב. זה בכלל לא מפליא שהגוף שלי מגיב ככה, אם בשעה כזאת
אני ערה. מה בעצם השעה. ניסיתי להסתכל על השעון במטבח. בלי
המשקפיים לא הצלחתי לראות. ניסיתי לכווץ את העיניים, להתמקד
בשעון. ארבע וחצי בבוקר, לעזאזל. אני צריכה להתחיל לסדר פה אם
אני רוצה לחטוף כמה שעות שינה.
חוברות תשבצים ממולאות למחצה, כמה גלילי נייר טואלט, שני כרכי
אנציקלופדיה פתוחים, בבקבוק מים, צבעי עיפרון, ספר של רם אורן,
כמה ניירות, קופסאות דיסקים, פריכיות אורז מכורסמות ועוד כמה
פרטים אקראיים מהחדר שלה נחו בעירבוביה על השולחן. השולחן הזה
נראה ממש כמו המחשה גרפית של החיים שלי....
אולי השוואה בין חייה לשולחן גרמה ליעל להתחיל לפעול סוף סוף.
אולי טיקטוק השעון, הקוצב באכזריות מדוייקת את הלילה שלה, הוא
זה שגרם לה לאסוף בתנועות יגעות את כל חפציה מהשולחן ולתחוב
אותם לארון. מכל מקום, כעבור דקות ארוכות השולחן היה מסודר.
יעל כיבתה את המחשב, וידאה שהדלת סגורה, סגרה את האור ועלתה
לחדרה. תוך כמה דקות נחתם עוד לילה סהרורי. עוד כמה שעות יתחיל
אחד חדש.