"לא עכשיו. יש לי כאב ראש נוראי."

ידעתי שזה לא סתם תירוץ. טלי לא השתמשה בתירוצים כאלה. היא גם
לא קיבלה כאבי ראש, בדרך כלל, כך שזה הדאיג אותי. מה שלא ידעתי
אז הוא שזו היתה תחילת הסוף. היא באמת נראתה לא טוב. ליתר
דיוק, היא נראתה בכלל לא רע, כמו תמיד, אבל קצת חולה. שמתי לה
יד על המצח למדוד את החום. לא שאני מומחה גדול, אבל קיוויתי
שארגיש אם משהו לא נורמלי. ליתר בטחון מדדתי לה חום גם בחזה.

"אוף," היא אמרה.

"את לוהטת," אמרתי לה.

"וגם שווה וכוסית, כמו שאתה אוהב לומר לי. אבל זה לא הזמן."

"התכוונתי שיש לך חום גבוה. אני אביא לך אקמול."

"אתה יודע שאני לא אוהבת כדורים."

"הייתי מתווכח איתך," אמרתי, "אבל ממילא את תמיד מנצחת, אז
נראה לי שאני אלך להכין לך תה."

"אתה כזה פולניה."

"אם הייתי פולניה הייתי מכין לך מרק. ודרך אגב, אולי כדאי
שתלבשי סוודר, שלא יהיה לך קר."

סיכמנו שהיא תלך לישון מוקדם, ושאני לא אתן לה נשיקת לילה טוב,
כדי לא להידבק. כאילו שלהיות איתה באותו חדר ובאותה מיטה לא
מספיק בשביל להידבק. לפחות היא הסכימה לחיבוק. כשנפרדנו והיא
הלכה למיטה, היה לי נדמה פתאום שמשהו שונה בה, משהו מעבר
למחלה. אחד מאותם דברים שאני אף פעם לא שם לב אליהם, וטלי תמיד
מתעצבנת על זה -- למשל תספורת חדשה. אולי המחלה בכל זאת היתה
תירוץ.

מכיוון שלנסות להיזכר איך היא נראתה קודם ומה השתנה אף פעם לא
עזר לי, התיישבתי מול הטלוויזיה וראיתי "דארמה וגרג" או משהו
טפשי כזה. כנראה שהיה שם איזה קטע שעורר את זכרוני, כי פתאום
קמתי והדלקתי את האור בחדר השינה.

טלי הסתובבה אלי עם הפרצוף של "נודניק, מה אתה רוצה הפעם,"
שנראה לי שתמיד יצא לה הכי טוב במיטה. אולי זה הקטע של הסיבוב
שעושה את זה כל כך מוצלח. הסתכלתי עליה, והייתי בטוח.

"שמת עדשות חומות?" שאלתי בגאווה על הזיהוי המוצלח.

"על מה אתה מדבר?"

"אוף, טוש, אל תהיי כזאת. זיהיתי, נו," אמרתי בהתחנחנות
מחליאה. לא שלא התכוונתי לכל מילה מתחנחנת, אבל שנאתי שהיא
הצליחה לעשות לי את נקיפות המצפון האלה.

"אני לא יודעת על מה אתה מקשקש. תן לישון."

נתתי לה. קצת נעלבתי, אבל קיויתי שבבוקר היא תרגיש יותר טוב,
ותשמח שזיהיתי בעצמי. חשבתי על זה, והסכמתי עם עצמי שהחום לא
נראה עליה רע, למרות שהירוק הטבעי שלה התאים לה יותר.

בבוקר היא אפילו לא התעוררה כשהשעון צילצל. נתתי לה לישון, אבל
הייתי קצת מודאג. לפני שיצאתי לעבודה, נתתי בה מבט אחרון. היה
נראה כאילו צל העיב על הצד שלה במיטה, חושך בלתי מוסבר שהדאיג
אותי מאד.

התקשרתי בסביבות אחת עשרה. קיוויתי שהיא כבר קמה, שאני לא אעיר
אותה בטעות. לקח זמן עד שהיא ענתה.

"טוש?"

שקט.

"את בסדר?"

שקט. שמעתי שיעול.

"את רוצה שאני אבוא?"

"לא, אני אהיה בסדר." שיעול. היא נשמעה מוזר. צרודה או משהו.

"נראה לי שאת צריכה ללכת לרופא. שאני אבוא לקחת אותך?"

היא ניתקה. כנראה שהיא לא רצתה. מצד שני היה ברור לי שהיא
מרגישה ממש לא טוב. חיכיתי כמה שעות עד שהרגשתי שאני לא אחשב
נודניק אם אתקשר שוב. היא לא ענתה. זה היה בסביבות שלוש וחצי.
לקחתי את התיק ונסעתי הביתה.

הדלת היתה נעולה. כשפתחתי אותה, היה נדמה לי ששמעתי מבפנים
צעדים, אבל הסלון היה ריק. בחדר השנה ראיתי גוף מכווץ מתחת
לשמיכה. כל כך דאגתי שלא חשבתי לרגע שאולי אני מפריע לה לישון.
פשוט הרמתי את השמיכה, ו...

אני לא יודע מה ציפיתי למצוא. אולי ציפיתי לראות אותה חיוורת,
לא נושמת. בכל מקרה לא הייתי מוכן למה שראיתי. המוח שלי ניסה
לקשר, להאמין, לזהות את טלי. אותו תחת חמוד, אותן רגליים ואותו
גב. אבל הם לא היו לבנים -- הם היו שחומים. והשיער -- שחור
ומסולסל.

"טלי?" שאלתי בהיסוס.

"עדי, חזרת." היא אמרה עם חטא של עין. היא הסתובבה אלי. עוד
יכולתי לזהות אותה, אבל האישונים החומים-כהים בתוך עיניים
אדומות מבכי, והגבות, והשיער השחור...

"אה," אמרתי בחוכמה יתרה. נראה היה שהסגול שבאלף נתקע לי
בגרון.

"מה אני אעשה, עדי?" היא אמרה תוך שהיא זורקת עלי עוד שני
עיינים טובים, וחיבקה אותי. היא היתה חומה וחמה ונעימה.

"מה..." אמרתי. וידאתי שיצא פתח, כי אם הייתי ממשיך עם הסגול
הייתי מושך כבשים מזדמנות. לא שראיתי כאלה בעיר, אבל לא שווה
להסתכן.

"זאת השפעת. זאת ששמענו עליה. השפעת המזרחית. מה אני אעשה
עכשיו? איפה השיער היפה הבלונדיני שלי? אני אצטרך לצבוע, ואני
אהיה שחרדינית מכוערת. והעיניים. ובכלל מי יכיר אותי כשאני
מדברת בחית ועין?"

"טלי," אמרתי, והרגשתי מוזר, כי היא כבר לא היתה הטלי שהיכרתי,
"אני מחבק כרגע את הבחורה הכי יפה שחיבקתי בחיי. יש לה שיער
שחור מבריק וגלי ומדהים, ועיניים יפהפיות וצבע עור מדהים,
ומבטא מקסים." ואז נישקתי אותה, והיא נישקה אותי בחזרה.
התנשקנו. מאוחר יותר היא אמרה שהיא לא באמת האמינה למה שאמרתי,
אבל שזה היה מתוק. אמרתי לה שכל מילה אמת.

וזה היה הסוף של טלי. זה גם היה תחילת סיפורה של נטלי, כפי
שהיא החליטה לקרוא לעצמה. היו הרבה בלגנים עם כל הקטע, אבל לא
אספר עליהם פה. בסופו של דבר נטלי הפכה לזמרת מזרחית מצליחה.
היא החליטה לעזוב אותי אז, והתחתנה בסוף עם "איציק המציק",
האמרגן המעצבן שלה, ששנאתי מהרגע שפגשתי אותו. זה היה קצת מכה,
אבל בסוף מצאתי חברה אחרת, בחורה נחמדה, בלונדינית עם עיניים
כחולות. לא נורא, אני מקווה שזה יעבור לה.