זמן: לא משנה.
מקום: ספסל.
דמויות: א', וב'


- אז מה יש לה?
- חיוך.
- זהו?
- זה לא סתם חיוך, זה החיוך. חיוך מלא אושר ושמחה...זה פשוט
החיוך! אני פשוט יכול לבהות בחיוך הזה שנים!
- מה עוד?
- העיניים שלה.
- מה איתם?
הם גם, הם כאלה...מלאות...הם הכל, עיניים מהפנטות מלאות אושר.
עיניים שאתה רוצה להיות.
- רק עיניים וחיוך?
- אוף זה לא רק זה, זה ממש קשה להסביר...זה כל האורה, כל המבנה
הזה של הפנים שלה. והשיער...השיער...
- וגוף יש לה?
- לא יודע.
- מה לא יודע?
- אני לא מצליח להסתכל לה על הגוף.
- אתה לא מצליח?
- אני לא מצליח, היא פשוט...היא...אני...פשוט אי אפשר...אני לא
יכול משום מה, לא יודע למה, כל פעם שאני רואה אותה, אז אני
מהופנט ממנה.
- אז אין לה גוף?
- זה משנה?
- לא יודע, תגיד לי אתה.
- אז זה לא משנה.
- אוקי. אז אתה מאוהב?
- אוף זה בדיוק העניין שלא הייתי מאוהב אז אני לא יודע איך זה!
יכול להיות שאהבה זה רגש יותר חזק - ממה שיש לי עכשיו? אני
פשוט לא יודע...
- מוזר. דיברת איתה?
- זה עוד בעיה. אני כאילו מכין מה שאני רוצה לומר ושאני לידה
כל מה שיוצא זה שטויות, אומנם מצחיקות אבל שטויות שלא קשורות,
אני לא יודע מה לומר. אני! אני לא יודע מה לומר! אני! אבל
לפחות מה שיוצא מצחיק אותה...
- לדעתי אתה מאוהב.
- אני לא יודע.
- יש לך את כל הסימפטומים.
- איך אתה יודע?
- פרפרים, אי ידיעה מה לומר, מחשבות...
- אהה, אני לא יודע.
- אתה חושב עליה הרבה?
-  מספיק.
-  ערומה?
- אני לא יכול לחשוב עליה ערומה.
- ניסית?
- כן, זה לא הולך.
- מוזר, אז איך אתה חושב עליה?
- כאושר.
- אושר זה טוב.
- נכון
- אז מה תעשה פעם הבאה שתראה אותה?
- כנראה שוב פעם לא יהיה לי מה לומר.
( שתיקה )
- אתה יודע שיש לה חבר.
- אני יודע.


                      מוקדש באהבה לזאת עם  החיוך