זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותך, ולא ידעתי מה להגיד לך.
והגשתי מין חלל ריק אצלי בלב.
ועברת לידי, בלי אפילו להסתכל- והרגשתי את הלב שלי קופא.
לא משנה איך הסתכלתי על זה, ידעתי- שנינו לא נוכל לחזור להיות
אנחנו.
אמרת שתמות לבד, ושלא תצליח להסתדר בלעדי.
בובליק-זה כל כך הכאיב לי, אבל אתה חייב להבין, אני לא מצפה
שתקבל, אני יודעת שזה לוקח זמן- גם לי זה עדיין כואב.
אתה לא יכול לעשות לי את זה.
אתה מנסה להיות חזק- אבל אתה לא מצליח- בשביל מה בובליק?
אני מכירה אותך, אל תשחק לידי.
אתמול אמרו לי שאתה אחד האנשים הכי חזקים שהם מכירים-שאני הדבר
היחידי ששבר אותך.
אמרת לי שזה לא הזיז לי- תראה את זה מהמקום שאני עומדת בו- אני
כל כך אוהבת אותך, ואני המקור של הכאב הכי עמוק שלך.
אני לא יודעת מה לעשות.
ואני לא יודעת איך לראות אותך כל יום, בלי להגיד שלום, בלי
החיבוק שלך שמציף אותי בחום.
אמרת לי שאנחנו חייבים לנסות, חייבים להשתדל, זה יצליח-
זה לא.
לא בונים יחסים על חוסר אמון, חוסר הבנה.
אהבת אותי ולא ראיתי אותך ממטר.
לא הבנתי, לא הסתכלתי אפילו בכיוון.
אבל אתה- שתקת.
לא חשבת אפילו שזה חשוב שאני אדע.
איבדתי את הבנאדם שהיה הכל בשבילי.
זה להתחיל מ-0. לשנינו.
אני באמת לא יודעת איל אני יכולה לעבור דבר כזה, בלי העזרה
שלך.
אבל אין ברירה- שנינו יודעים את זה.
זה יהיה קשה, אני בטוחה- אבל אנחנו חייבים להמשיך.
אני לא יכולה להמשיך ולהיות תקועה במעגל האינסופי של של הכאב
שלך.
אין לי מספיק כח בשביל זה.
ועם כל המשחקים וההצגות- גם לך אין.
שנינו צריכים להפנים שאין לנו לאן לחזור, ואין בשביל מה.
ואחרי הלילה ההוא- כשדיברנו על מה היה קורה קורה אם היינו
משנים דברים- הבנתי שהכל היה מגיע לאותה נקודה בסופו של דבר.
אנחנו באמת יכולים להיות מדהימים ביחד,
אבל אנחנו לא- ואת זה צריך לקבל.