[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עפר איילים
/
בסופר

שמתי לב אליה כשעמדתי בתור בדוכן של הנקניקים והבשרים הקרים.
גוף נערי, צנום, גופיה הדוקה, מכנסי ג'ינס קצרים, רפויים
דווקא, מחפים בריחוק מה על השיפולים, נאספים בעדינות אל בין
הירכיים השחומות והחלקות למראה, משאירים רווחים מסקרנים בין
שוליהם והעור שמתחתיהם..
נתתי לעיניים לשוטט כאוות נפשן, סוקרות את הבטן השטוחה, את
החזה הקטן, שקווי המתאר שלו מותחים בכל זאת את הגופיה
הצמודה...
היא אמנם אחרי בתור, אבל אין לי שום בעיה עם זה שהיא פילסה את
דרכה בין הממתינים,  קצרת רוח, כנראה, לסקור את תכולת המקרר,
והנה גבה אלי, וכבר לא חשוב לי בכלל מתי תורי, כיוון שאצבעות
ידה עוקבות  ברוך אחרי קימורי אחוריה, קצותיהן נשלחות אל מתחת
לג'ינס הרפוי, מרחפות, בודקות וחוזר חלילה...

ליבי האיץ את פעימותיו.  אפילו אם היא לא מודעת, אולי, אם היא
תדע עד כמה היא מסעירה אותי, ככה בסופר, אולי היא תיסער גם?  

מי היא בכלל?  הרמתי את מבטי. תווי פניה הרחבים לא ממש לטעמי,
אבל עיניה גדולות ומאירות, ומבטה בהיר וישיר.  גילה כגילי,
בערך, ניחשתי.  רעמת שיער מתולתל, משוחרר לגחמותיו, מיטלטלת
סביב פניה עם כל תנועה של ראשה.  לא מאופרת, עד כמה שאני זוכר.

לא, או כן שמה על איך שהיא נראית?  מרגישה את המבטים שלי?  את
מה שקורה לי "בגללה?"

ושוב גבה אלי וידה חוזרת על אותו מסלול מקיף, מלטף ובודק, כף
היד מתחילה בקדמת הירך, ממשיכה בהיקפה החיצוני, ואז קצות
האצבעות מרחפות אל מתחת לשולי המכנס, עוקבות אחרי קפל גוף נסתר
מעין וחוזר חלילה...
אני מנחש ריחוף עדין, חושני של כריות אצבעות, קימור של עור
חלק...

ויש לי מספיק זמן לתהות, איך, אפילו גוף כזה, לא מי-יודע-מה
מושך בצורתו החיצונית, יכול ככה לרגש?  ומה יש בג'ינס הקצרים
והרפויים האלה ש... נותן תקווה להורמונים? שמאיץ ככה את פעימות
הלב?
היא לא עומדת בשקט רגע.  מהדקת רגל על רגל, מסתובבת פעם לכאן
פעם לשם, מחייכת למכר שבדיוק עבר בינינו ובין מדפי החמוצים...
כיוונתי לפגוש את עיניה, לנסות ליצור קשר, אבל מבטה חמק משלי.

קיבלתי את ה- 150 פסטרמה והפלגתי הלאה למחוזות השימורים, מבטיח
לעצמי שאם אחזור ואתקל בה, אנסה גם להגיד משהו.  מחפש בקדחתנות
משפט לא מרתיע, משאיר מקום להמשך...

בדרך לקופות היא לפני.  עיני שוב בגוף הקטן, שלכאורה אין בו
שום קימור מבטיח, שתנועתו  נוקשה משהו, ובכל זאת הריגוש הזה...

ופתאום זה הבזיק בי, ההכרה מאיפה בא הריגוש החזק הזה - והמשפט
הנכון, בו זמנית.
עכשיו רק ההזדמנות.

היא מתקדמת לאורך הקופות העמוסות, רואה את התור הארוך באחרונה
מסובבת את העגלה ושבה על עקבותיה.
עכשיו.
"את גורמת לי להרגיש כמו תיכוניסט"
"באמת?  למה?" היא לא ממש מתקדמת.
"כי את נראית כמו תיכוניסטית, והתקופה ההיא..."
היא לא עונה, אבל גם לא ממשיכה בדרכה.
"באמת?" עיניה קבועות בעיני במבט בהיר, בוחן.  עגלות עמוסות
ממשיכות לחוג סביבינו, מערכת הכריזה מזמנת עובד למח' החלב ואת
ילנה לקופה הראשית, דחוף.

לא מצאתי לנכון לענות, רק המשכתי לסקור את גופה.
היא הרכינה את מבטה כלא מבינה.
"מה עושה אותי לתיכוניסטית?  זה היה כל כך מזמן..."
"אני יודע, הגוף הנערי, העור החלק, הג'ינס האלה..."
עוד פעם היד מטיילת בלי משים למטה לאחור, אבל עכשיו גם רגל
ימין מאגפת את השמאלית במהודק.
"והתנועות האלה..." רמזתי את מבטי לנקודת המפגש של כיווצי
הג'ינס.
היא מושכת את ידה בחטף, והרגל חוזרת ומתייצבת ישר, אבל בעיניה
מנצנץ מין חיוץ ממזרי, צופן סוד.
"אתה שם לב לכל דבר, אה?"
אישרתי במבט.
הרגל הימנית שוב מאגפת בתנועה חתולית את השמאלית, קו המתניים
מתלכסן קלות, הגי'נס הרפוי נאסף, מתהדק...
"ואולי לא לכל דבר אתה שם לב?"
"אולי, אבל גם מה שראיתי עד עכשיו מספיק"
מבטה עזב לרגע את פני וסקר בגלוי  את חזית גופי.  לא היה מה
לראות שם.  עדיין לא. אבל מצא חן בעיני שהיא מסתכלת ככה.
"זה מתחיל במקום אחר", אמרתי ולקחתי בזהירות את כף ידה, מניח
אותו על לוח ליבי הפועם בעוז.
היא משכה את ידה בעדינות אחרי השתהות קלה.
"עד כדי כך?"
"אמרתי לך שאני מרגיש כמו תיכוניסט.  אז זה היה ככה.  אז, וגם
עכשיו".
"אתה יכול להשאר תיכוניסט עד הסוף?" עיניה בחנו את פני, שאלתה
נשמעה גם קצת כבקשה.
יכולתי לחשוב על כמה מובנים לשאלה, אבל בעצם לא היה לי איכפת.
"אם את יכולה".
היא היססה מעט, עיניה בוהות לרגע בנקודה ערטילאית מאחורי ואז
התעשתה: "או. קיי., בוא נגמור עם הקניה הזו".
נשרכתי אחריה לקופה.  בחסות סלסילות המסטיקים והחטיפים קיבלתי
דרישת שלום חד משמעית מהיד, שחזרה ועקבה אחרי קווי המתאר של
אחד מעכוזיה, בתחילה מעל לג'ינס, אחר כך נשלחו קצות האצבעות אל
מתחתם, ואז, כמי  שפותח תריס להרף עין, הפשילו האצבעות את שולי
המכנס וקצה גבעה חלקה ושחומה  ניבט אלי להרף עין.
"זה עוד יותר עכשיו" דיווחתי לה, בעודי שם את המצרכים על
המסוע, מניח שהיא תבין.
אני חושב שזו היתה הפעם הראשונה שלי שחתמתי על תלוש כרטיס
האשראי ויצאתי מהסופר בלי לבדוק על מה חתמתי ואם לא חוייבתי
פעמיים על משהו.
המכונית שלי חנתה ממש מול הכניסה.
"אני תיכף חוזרת", היא השאירה לידי את עגלת המצרכים שלה ופנתה
לשרותים.
רוקנתי-החזרתי-חזרתי והנה היא חוזרת מהשרותים, עיניה שוב
בעיני, מבטה מצועף, מוטרד מעט. "אתה... אמממ, אתה מבטיח להשאר
תיכוניסט?"
עדיין לא הבנתי למה בדיוק היא מתכוונת אבל גם לא רציתי לשאול.
"את תקבעי את הגבולות".
המכונית שלה היתה במרתף.  במעלית היורדת לא נאמרה מילה.  מבטי
מרצד בין המשיכו להשתלב, עיניה נוצצות, גופי החל להתעורר
בציפיה המתוקה.
בזמן שהיא סידרה את המצרכים בתא המטען, שלחתי את כף ידי לסקור
את קווי המתאר של אחוריה.  כריות אצבעותי מצאו את הקימור החלק,
המתוח שנוצר בקו החיבור בין מרום הירך לקימור הישבן בעת הרכינה
לפנים.
"לא כאן, לא עכשיו", היא התיישרה אחרי השהיה קלה, כאילו
מכוונת.  "אין לך סבלנות"?
"אני מקנא במכנסיים שלך"
היא הסתובבה אלי, מציגה לפני פיסת בד לבנה: "יותר ממה שאתה
חושב".
אז זה מה שהיא עשתה בשרותים...
"אני לא מאמין".
היא סקרה את החניה במבט מהיר.  היינו לגמרי לבד. היא לקחה את
ידי והניחה אותה בין רגליה, מלפנים, גופה מתקמר לפנים, נלחץ
למגעי הזהיר.
"עכשיו אתה מאמין?"
החום עבר דרך הבד המחוספס.  דווקא הבד הרפוי איפשר לנוע
בחופשיות, אצבעותי מועכות את התפר הגס אל גופה המתקמר, התחושה
המוכרת של המגע בגוף, החיכוך בשיער...  נשימתה המואצת העידה על
ריגוש לא פחות עז משלי.  ניסיתי להסיט את הבד, להגיע למגע
ישיר, אבל ידה עצרה בעדי - "הבטחת".
רכב מסחרי גדול ירד למרתף, האיר עלינו להרף עין וחנה לצד
מכוניתה, מסתיר אותנו מרוב שטח המרתף.  היא המשיכה כאילו לסדר
את הדברים בתא המטען עד שהנהג נעלם במעלית.
שוב המבט המוטרד בעיניה: "אנחנו לא..."
"אמרתי לך, את קובעת את הגבולות".
בחיפזון היא משכה אליה שוב את ידי, ממקמת את שורש כף היד בין
רגליה, מזמינה בתנועת גוף לחיצה כלל לא עדינה, ורומזת לי שלא
אזיז את היד.  הירך הימנית שוב אוגפת את השמאלית, מהדקות
ביניהן את כף ידי.  גופה נע בתנועות קטנות הלוך וחזור, לפיתת
יריכיה כמעט מכאיבה, נשימתה מתקצרת עוד ועוד ופתאום היא נאנקת
"שלא יראו אותנו!" וגופה מזדעזע, עוד ועוד, ונרגע.

"תיכנס".  היא כיוונה אותי למושב האחורי, נשארת עומדת לידי,
גבה אלי.  שוב היד שלה יורדת בליטוף לאחור, אצבעותיה מסיטות את
המכנס הרפוי, חושפות גבעה שחומה, כריות אצבעותיה מלטפות
אתהקימור, את קוו החיבור למרום הירך...
ידי נשלחה כאילו מאיליה, שואפת להצטרף, אבל אצבעותיה גרשו את
שלי, מרפות מהמכנס, מעלימות את המראה המכשף...
היא נכנסה למושב לצידי.  "עומד לך?"
"תראי לבד." שלחתי את ידי לרוכסן.

"לא, לא," היא עצרה אותי בתנועת יד מהירה.  "תישאר ככה"
"תראה," היא קימרה את גיווה לאחור, מציגה דרך אריג צמוד וגמיש
צמד עופרים קטן אך מוצק למדי.
"לא סתם אני מרגיש עכשיו כמו תיכוניסט" עיני נעולות על הבליטות
המחודדות שמתחו את הבד עוד טיפה.
"אני יודעת איך תרגיש תיכוניסט עוד יותר.  תצא רגע?"
יצאתי, כולי ציפיה לבאות.
"אולי נפגש בשבוע הבא" היא עברה בזריזות בתוך הרכב למושב הנהג,
מתניעה ונעלמת בזריזות, משאירה אחריה אד כחלחל של בנזין שרוף
וגודש הורמונים מענג...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם אני הוא אני
ואתה הוא אתה אז
אני לא אתה ואתה
לא אני כי אם
אני הייתי אתה
אז אתה היית אני
ואם אתה היית
אני אז אני לא
הייתי אני ואתה
לא היית אתה כי
אתה הוא אני
ואני הוא אתה
משמע... תמיד
להסתכל ימינה
ושמאלה לפני
שחוצים את
הכביש



רב חובל מוטס


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/4/03 7:21
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עפר איילים

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה