שנתיים... לא כל כך הרבה יחסית לנצח. אבל כשאת הילדה האחרונה
בעולם והוא הילד האחרון, שנתיים הן נצח.  בהתחלה לא תופסים...
ישבנו לפחות יומיים ליד הדלת בלי לדבר כמעט. לא ממש הכרתי אותו
בחוץ, אני אפילו לא זוכרת את השם שלו. אבל ביום השלישי כשהבנו
שאנחנו היחידים, אז התחלנו לדבר... דיברנו שעות! הוא אמר שמאחר
ולא נראה יותר את העולם בחוץ, "או מה שנשאר ממנו" הוספתי אני.
בכל אופן הוא המציא לעצמו שם- "קריליאן" או משהוא כזה...
החלפנו שמות לפחות 20 פעם ביום, בסוף השבוע אני נשארתי עם אן
והוא- "מטר". "זה קצת שם של בחורה!" התגרתי בו, "לא אכפת לי,
זה השם שאני רוצה!" הוא השיב. צחקנו שעות, סיפרנו בדיחות,
סיפורים, סיפרתי לו את כל החיים שלי והוא סיפר לי על שלו.
וזהו, ככה היה בשבוע הראשון...


אין הרבה מה לעשות במקלט תת קרקעי כשכל העולם בחוץ מתפוצץ...
היה לנו אוכל שיספיק למאה אנשים למאה שנה או משהוא כזה, מספיק
חדרים כדי להחליף כל שבוע, ספריה ממוחשבת של 20,000 ספרים,
משפחה מתה, זיכרונות, אחד את השני ואת המחשב של המקלט.
סדר יום טיפוסי היה-
לקום בשעה שרירותית (יום? לילה? מתחת לאדמה אחרי סוף העולם זה
כבר לא משנה הרבה.)
להתקלח ולהתאפר (סתם מתוך הרגל).
לאכול משהוא מהמטבח האוטומאטי או מהמקפיא הגדול.
התעמלות בחמש כדי לא להתנוון.
ואז לראות סרט, לקרוא ספר, להתחבק ולישון.


זה נשמע כיף בהתחלה.. טכנית הכל אוטומאטי מכבסה, הדחת כלים,
הכל! מותאם למאה אנשים באופן מושלם! שניים יכולים להשתגע
משעמום. אני מרגישה כמעט כאילו איבדתי את בתולי רק כדי להפיג
את השעמום... אבל לא, אהבנו אחד את השנייה, קשה שלא! את מבלה
חודש עם בחור, מגלה לו כל פרט בחיים שלך, שומעת כל פרט בחיים
שלו, אתם בוכים וצוחקים שעות. ושוכבים לישון יחד, כדי לשכוח
כמה אתם לבד. במצב כזה יש שתי אפשרויות: לשנוא ולהרוג אחד את
השני, או לאהוב ולהבין. עשינו את שניהם... חוץ מהקטע של
ה-"להרוג" כמובן. וכך בלילות שלא הייתי יכולה לסבול אותו,
הייתי מדברת אל המחשב.


שמו עליו מלא זבל... הכל ממדריכי הישרדות, טיפול בקרינה, איך
להחליף שסתום ידנית, ועד לטטריס וסרטי פורנו. אז מצאתי שם גם
תוכנה שמדמה שיחה. וזה היה כמעט כמו לדבר אל עצמי... ידעתי מה
המשפט הבא שלו. זה לא הקשר החזק בייני לבין ערמת  הברגים אלא
התוכנה הגרועה. בעקרון הוא היה אמור ללמוד תוך כדי תפעול. אבל
בדרך כלל העדפתי לתפעל טטריס.
וככה... החודשים עברו, סקס, טטריס ,סקס ,טטריס, התעמלות ,ספר.
אבל בעיקר סקס וטטריס. והזמן זוחל... והתחלנו לבכות על מה שהיה
ועל מה שהייה... ובכיתי בזרועותיו לא פחות משהוא בכה
בזרועותיי. היו גם רגעים נחמדים כמו חגים שהמצאנו או כשהוא
הביא לי עוגה ליום ההולדת או שהיה יום אחד שהחלטנו להסתובב
ערומים כל היום... אבל ככל שהתקרבתי אליו יותר, ביליתי יותר
ויותר לילות לבדי עם המחשב.


שנה עברה. עשינו מסיבה גדולה, הוא קפץ כדי להביא עוד בירה ולא
חזר...
אם לא הייתי כל כך שיכורה, אולי...  אה...אין טעם בזה.
התעוררתי בבוקר עם הנג אובר רציני! לקחתי אקמול ושכבתי לישון.
למחרת חיפשתי אותו, ולא מצאתי.
צעקתי וצעקתי. ואף אחד לא ענה. נבהלתי, רצתי לחדר התיישבתי על
המיטה וניסיתי לחשוב בהיגיון, חסר טעם- הייתי היסטרית! מתי
ראיתי אותו לאחרונה? האם יכול להיות שהוא מתחבא כדי להבהיל
אותי? או שנמלים מוקרנות בגודל של מכונית אכלו אותו? צרחתי
ובכיתי רק אחרי זמן מה קלטתי שהמחשב מנסה למשוך את תשומת לבי.
צפצופים והבהובים! ניגשתי למרקע.
"אני אוהב אותך, עכשיו נשארנו רק שנינו" הבהב על המסך.
המסיבה הבהבה מול עיניי, הוא הלך להביא בירה.
כמעט התעלפתי אבל רצתי, רצתי למקפיא הגדול... ושם יושב מחזיק
את הרגליים, מנסה להתחמם, ישב מטר- קפוא ומת!

עברה שנה, המתקן פועל לא רע בלי מחשב... אני צריכה לנקות כלים
ולכבס אבל זה מחיר סביר...
אחרי שניתקתי את המחשב, המטבח האוטומטי ורב המכשירים החשמליים
הפסיקו לעבוד, עד עכשיו חייתי על אוכל מהמקפיא הקטן, אני לא
נכנסת לגדול מהסיבות הברורות. בכל אופן אין לי חשק להמשיך
לחיות. אני מאבדת את שפיות דעתי, ואת התעסוקה אין סרטים, אין
ספרים, אין טטריס, ואין מה לדבר על סקס. משעמם לי ואני לבד. אז
לקחתי את כדורי השינה מארון התרופות ונכנסתי למקפיא הגדול, זו
לא הפעם הראשונה שחשבתי על זה... זו פשוט הפעם הראשונה
שנכנסתי... הוא יושב שם מכוסה בשכבה עבה של קרח. אני מתגעגעת
אליו. אני בולעת את הכדורים, ובין שינה לעירות אני שומעת קול
קטן מתוך הקרח:
"אני אוהב אותך, עכשיו נשארנו רק שנינו"...