שוב מקיאה את הנשמה, באותה אסלה מקרמיקה. וכל מה שאני יכולה
לחשוב עליו זה , למה הוא לא פה להחזיק לי את השיער.
בראש עוד רצות לי התמונות שלו מתנשק עם ההיא, זה רק עושה לי
יותר להקיא. מבינה שאני לא מספיק טובה בשבילו, לא מספיק יפה
בשבילו, לא מספיק חכמה בשבילו. קמה מישיבה ממושכת על הברכיים,
שכבר כואבות בצורה קטלנית. חייבת להתקלח. מסתכלת במראה,
ומתחילה לבכות. מדמיינת שהוא פה, ואומר לי דרך המראה, שלא נורא
ושהוא אוהב אותי ככה, באמת,איך שאני.

               

מצלצל הטלפון, כבר כואב לי כל כך לשמע את הצלצול המחריש הזה.
וזה הוא, קול כל כך מתוק, שעושה לי להתגעגע. אני אומרת לו
לבוא, ובינתיים מסדרת הכל, טיפ טופ.
בשבילו.
מפזרת את השיער ואוספת חצי ממנו בסיכות קטנות, כי ככה הוא
אוהב. את הבושם ששמתי ביום שאמר לי שהוא אוהב אותי בפעם
הראשונה, ואת החולצה שהוא אוהב. אולי קצת בנאלי להאמין בכל
פריטי המזל האלו, אבל לא לוקחת סיכון.  
והוא לא מגיע.
שוב מקיאה את הנשמה, ושוב באותה האסלה. וכל מה שאני יכולה
לחשוב עליו זה למה הוא לא כאן לחבק אותי .  בראש עוד רצות לי
המחשבות , על איפה הוא יכול להיות, ואם הוא שוב איתה.

             

היום בערב מסיבה. הולכת, ככה יפה, למקרה שיהיה שם. רואה אותו
איתה, מנשק אותה, נוגע בה. והיא עם שיער אסוף למחצה, בידיים
שלו. שעון שעושה כבר שתיים וחצי הקפות , והספה בפינה כבר דבוקה
לי לתחת. לא בוכה, נשארת יפה, כאן בפינה, למקרה שיבוא.  והוא
שותה, כמה שרק יכול, ומחייך, וצוחק. ובסוף, רגע לפני שהולכים,
אני נכנסת לשירותים, אולי שוב להקיא את הנשמה.
והוא יושב שם, ישיבה ממושכת  על הברכיים ומקיא את הנשמה שלו.
אני תופסת את הבחור הראשון שאני רואה ומנשקת אותו מול הפרצוף
שלו.  חושבת, איך הדבר היחיד שהוא יכול לחשוב עליו זה למה אני
לא שם להחזיק לו את השיער. ובראש רצות לו תמונות, מוחשיות, שלי
מנשקת את אחד החברים שלו.  והיא, גם לא שם. רק הוא- לבד, מסתכל
על עצמו ומתחיל לבכות.