יום בהיר אחד, לא קשור ליום ספציפי מיוחד, אח כן זה היה יום
מושלם. הכל הלך לפי המתוכנן. לך תדע בכלל מה המשפט הזה אומר,
כי ב-90% מהמקרים כשאומרים את זה, זוהי אימרה מחוסרת כל בסיס,
אבל אם כבר אז בסדר, נמשיך בסיפור.

היה יום מושלם; הציפורים צייצו, וכולם ברחוב סנשיין שבשדרות
הפרחים נראו כאילו הם מחייכים אלי. בצד הדרך אדון וכלבו הלכו.
הכלב לא היה קשור, הוא כנראה היה ממושמע, אך למרות זאת היה
כרוך לו רסן מסביב לפה. זה היה כלב גדול, והוא גם נראה מאוד
שמח, ומה שהוציא גם כן נראה מאוד שמח. זרם חמים של שתן על עץ
ביום חם שכזה. מה יכול להיות יותר טוב ביום שמושלם שכזה, מאשר
להשתין בחופשיות בצד הדרך.

גברת נחמדה עם פרחים. טוב היא לא נראתה כל-כך נחמדה. היא קצת
צעקה ודאגה שישימו לב אליה. פפפפפפ הלך לו השקט. חמניות
חמניות, היא צעקה ולא הפסיקה. למרות הכל אמרתי לעצמי שהיא
חייבת להיות נחמדה, כי לא יכול להיות שברחוב סנשיין שבשדרות
הפרחים יש מוכרת פרחים והיא לא נחמדה. בחור צעיר, אתה רוצה...?
סימנה לי עם הידיים. לא יכולתי שלא לשים לב למבטא המזרח
אירופאי הכבד שהיה לה, כנראה רוסייה. לאחר שסימנתי לה "לא
תודה", הגבירה את הקול וצעקה: פרחים לאמא בחור". באותו רגע
פשוט התעלמתי והמשכתי ללכת. שוב היא: "מה אין חברה?"

מה לעזאזל? היא לא נורמלית, מה היא רוצה ממני!? טוב שהיא לא
התחילה לרוץ אחרי. מה זה עניינה אם אין לי חברה, זה לא קשור
לשום דבר, פשוט כלום. ת'כלס אין לי חברה, אבל את הצד השני כבר
חוויתי ויותר מפעם אחת, אני יודע מה זה.

עצם העובדה שאני לא מסוגל להישאר בקשר עם מישהי לזמן ממושך,
נגיד חודשים- דיינו.
עצם העובדה שאני גם לא מחזיק לפעמים יותר משבועיים- דיינו.
אין מה לעשות, נשים זה עם קשה. למצוא אותן זה קל, אבל למצוא
אותה זה כבר סיפור אחר לגמריי. אז אתה מנסה, בודק, רואה, טועם.
זה באמת לא משנה, ביום כזה אני אוהב את כולם, ולך תדע...

איזה קטע, זה בחיים לא קרה לי. איזה יופי, ועוד ביום חם שכזה,
מתנה משמיים. זה כנראה הגורל. מה הסיכוי שתעבור ביום יפה כמו
זה ברחוב סנשיין שבשדרות הפרחים, שבברזי ליד... אה כן, שכחתי
לספר שהכל קרה בברזיל, ארץ הפנטזיות, הארץ שבה סקס, מין
ומסיבות זה אורך קבע בחוקי הטבע. anyway דיברתי על, אה נכון.
עברתי ליד מכונת קולה, ופתאום פרררולקט(טוב תתארו אתם את קול
הפחית שנופלת במכונת שתייה), פחית קולה יצאה. שם היא הייתה,
הפחית, בצבע אדום מטאלי, חייכה אליי, פחית קולה, וכולה שלי רק
שלי. כן ממממממ...רק שלי , שלי.
"הההההההייייי, הההההההללללווווווו, תתעורר, אתה דפוק או משהו?
מה נסגר איתך בן-אדם, פחית קולה, פקינג לייף, אתה מוכן להמשיך
בסיפור"(אמר הקול הפנימי של ההגיון).
אה, אאאאה כן... כל-כך רציתי את הפחית הזאת. זה היה הגורל שלי,
זה הרגע בחיים שלו מחכה כל אחד, אבל לא לכולם הוא מתממש, אבל
לי מתוך מיליונים של אנשים זה קרה. אני מושיט את היד לכיוון
הפחית, ברקע מתנגן השיר "we are the champions" של פרדי מרקורי
עוד רגע קט, אלמלא האיש הזקן.

לך תדע מאיפה הוא צץ. מסתבר שפעם במאה שנה, כשמכונת קולה
מעניקה פחית לבחיר ליבה, היא באמת רוצה לתת אותה, זהו גורל
שאין להתווכח עליו. קלק פלוק דופ דוק, או בתרגום חופשי משפת
מכונות לשתייה: אני אוהבת אותך.

אויש, חבירה לפחית. היא כל-כך קרה, והיא כולה רק שלי, ופתאום
משום מקום: בחור, בחור צעיר, תסלח לי. ואז הטעות, יכולתי
להמשיך ללכת, יד ביד עם הפחית, אבל לא, אני הייתי חייב ל...
ת'כלס איש זקן, נראה בסדר, לא מה שציפיתי, בהחלט לא.

תגיד לי, אתה שילמת על הפחית הזאת שכרגע יצאה מתוך המכונה? כי
לא ראיתי ששילשלת מטבע.( איזה מונח, שילשילשילשלת מטבעות.
בצורה שהוא אמר את זה, ישר הייתי צריך להבין שהולך להיות
חירבון). לא, לא שילשילשלתתתתי מטבעות. עוד טעות, הייתי חייב
ולמר לו את האמת. המצפון המסריח הזה: לא לשקר לברנש זקן. טוב,
אני לא יכול להרשות לך לקחת את הפחית הזאת. אה, הבנתי, זקן אבל
לא סתם עוד אחד, מתברר שהוא היה פלמ"חניק. אני מזהה אותם
מקילומטרים. לוחמי חירות שלחמו מחצית מחייהם על הזכות לחיות
חיים שקטים על אדמה שהם יכולים לקרוא לה שלהם, אבל עכשיו
כשהשיגו את מטרת העל שלהם, הם מחפשים מטרות נוספות, ונלחמים
בשבשבות רוח, או פחיות קולה במקרים מסוימים.

באותו יום, יום בהיר, יום של שמש ברחוב סנשיין שבשדרות הפרחים,
וויתרתי על האושר העילאי. ראיתי את המבט בעיניים שלו. לא היה
טעם להתווכח(ברור שהיום אני מתחרט על הוויתור הזה). בלי השתהות
מיותרת, רק חיבוק קטן לפחית, וללא שום תנועה חדה, לאט לאט כדי
שלא יהיו טעויות, החזרתי את הפחית לתוך המכונה, והלכתי.
הלכתי מבלי להסתכל לאחור, זה פשוט היה קשה מדיי. טוב אני קצת
מגזים. אז החלטתי שאני אלך ואחר-כך יחזור בשבילה. אז עשיתי
זאת, אני לא משאיר פצועים בשטח.

שוק, שוק טוטאלי- הזקן, עומד לו שם, עומד ומחזיק את מה שהיה
פעם שלי. הפחית כבר הייתה פתוחה, והוא שתה ממנה, שתה ושתה.
כשסיים, ניגב את המצח מטיפות הזיעה שנראו כאילו הספיקו להתקרר
מהקולה הצוננת, מנגב ומחייך. אז באותו היום, ברחוב סנשיין
שבשדרות הפרחים אי שם בברזיל עמדתי, פשוט עמדתי.