זה עתה פקחתי את עיניי. ריח חריף של זיעה, שתן וזיעת ערווה
מתקתקה הכה בי. הבנתי שוב שחיי אינם חלום. רק עד הפעם הבאה. רק
עד חצות או קצת אחרי, תלוי בנסיבות. ספסל העץ
הותיר בבשרי פסים אדמדמים ומאורכים יחד עם כאב עז בצלעות.
מצחיק, על גופי שורטטו עתה ע"י המציאות, סורגי בית הכלא בו אני
נתון, גופי שלי. לא רק גופי, שהרי זה מולך ע"י תודעה.
תודעה שנפלה שדודה לנוכח, לעזאזל! גם זמן זה יבוא.
משהסרתי מעל ראשי את יריעת הבד המצחינה אתה אני מתגונן מפני
השמש והעוברים ושבים, גיליתי שמישהו הניח על חזי שקית מנוקבת
אשר מולאה צואה נוזלית. היצירתיות שהם מגלים מפתיעה אותי כל
פעם מחדש. הסרתי את החולצה הבלויה ושלפתי מהשיחים אחת אחרת,
בלויה לא פחות ואת מכשיר הטלפון הסלולרי שלי.
לחצתי על הכפתור הארוך בשעון שלי ודיברתי אל תוכו:
"קיפוד 1 למלונה. שומע? עבור.
מדווח על כך שאני עוזב את העמדה.
לא נתגלו שרידי מהות גם הפעם, אנחנו עדין בסתמי.
אני חוזר, אנחנו עדיין בסתמי."