נותרתי לבד בצלמך, אהובי
חיוכך הכובש ואישיותך הנוצצת.
ומחר, כרגיל, הבדידות
והיד מונחת על ההדק שאינו טעון מזה שנים.

נותרתי זהירה אחריך, אהובי
לא צלצולים, הפתעות, לא קרבה.
כלבי השמירה מוכנים כחיילים
למקרה שעוד תיזכר במספר הבית.

נותרתי מתנחמת בשכחה, אהובי
מה שעודו נזכר מכאיב פחות.
ומחר, כרגיל, התאווה לאדישות
כמרדף מתיש אחר שמי הערב.

ורק הסורגים בחלון עומדים איתנים
כמזכירים את בושתי
הפחד שמא תעבור ותבחין בדמותי
עודה בוכייה לבד במיטתי.