כשאני איתה העולם נשכח ממני. כשאני בלעדיה העולם שוכח אותי.
זונח אותי בצד וממשיך להסתובב לו, בלעדי. מנסה להצטרף, להוציא
אף מעל המים הקפואים אך מתקשה. כשהיא חוזרת, מחייכת את חיוכה
המקסים, אפשר לנשום בקלות שוב. בלעדיה אפילו הנשימה קשה עלי.
כמו אבן על הלב, מעיקה, כואבת.
בכל סוף שבוע העולם זונח אותי. זונח אותי לקצת יותר מ-24 שעות
כואבות. שעות שורפות. שעות של סבל. מנסה למצוא נחמה במקומות
אחרים אך מגלה... מגלה שום דבר.
הכוכבים רימו אותי. היה חלום אך גם הוא אבד, אומרים אהבה יש
בעולם? מה זאת אהבה? אהבה שורפת, אהבה ללא גבולות, אהבה ללא
פתרון...
ועולם כמנהגו נוהג. סובב סובב לו על צירו, משאיר אותי בחוץ.
מחכה לסימן, לאות, מחכה למחר טוב יותר, מחכה לצאת השבת.  
והנה היא חוזרת, אך אינה כאן בשבילי. מזכירים לי זאת שוב ושוב
כל המחיצות הבלתי נראות ביננו. אומרים שאהבה מגשרת על כל
הפערים. אומרים. אומרים הרבה דברים. אסור להאמין לכל מה
שאומרים. אומרים גם כי המציאות חזקה ומפתיעה מכל סרט. אני עוד
מחכה לסוף, מקווה שיהיה לו הפי אנד. תהיה תמונה של זריחה,
התחלה חדשה, וכיתובית לבנה שאומרת "והם חיו באושר ועושר עד עצם
היום הזה".
לא מנוחה יושנת לי. קשה לאכול, קשה לישון, ובלילה המחשבות
רודפות אותי ולא נותנות מנוח. רוצה להרגיש אותה קרוב אלי,
להסניף אותה לתוכי, לחבק, לגעת, לאהוב אותה עד שתחנק... רוצה
שנחנק שנינו ואין באפשרותי. הנשימה קשה עלי והחנק, בינתיים שלי
בלבד הוא.
כשאני איתה העולם נשכח ממני. כשאני בלעדיה העולם שוכח אותי.
מחכה לסימן, לאות, מחכה למחר טוב יותר... מחכה לצאת השבת...

2003