ירדתי מהאוטובוס והתחלתי לפלס את דרכי אל הגשר בין שברי מרצפת
המדרכה. היה חם. כשהייתי למעלה ראיתי אותה, עומדת בקצה השני של
הגשר.
במבט אחד אבחנתי: שמלה בלויה. מיקום מוזר, לא עניני. לא ליד
שום דבר שיכול לעניין הולך רגל ביום חם שכזה, כמו תחנת אוטובוס
או טרמפיאדה. התעסקות מיותרת עם העוברים והשבים.
היה לה שער בלונדיני מלבין, ארוך, סבוך. הנחתי שהיא קבצנית או
דפוקה בשכל מאיזשהו סוג. זונת רחוב רוסיה או נרקומנית או משהו
בסגנון. צרות.
חתכתי ימינה, עוקף את הצרות.
עכשיו ראיתי שיש אתה גם ילדה. גם אצלה היה משהו לא בסדר. מקרוב
היה לאישה עור איום. עור שנשזף ונצרב ונחרך בשמש פעם אחר פעם
והיה עתה סחבה מקומטת ומוכתמת, תלויה בקפלים לאים על פניה
וידיה. לא עור של מישהי שגדלה ברוסיה. לא חשוב. הייתי כבר
בירידה. ממהר.
"סלח לי, יש לך פלאפון, אולי?"
זה נאמר בקול צלול, מהוגן. בעברית של ההתיישבות העובדת הישנה.
קול ושפה שכמעט ולא מייצרים יותר. לא הרבה, על כל פנים. קול
אשר מבטל כל ניסיון שווא להתעלם ולהמשיך בדרכך.  
נעצרתי והסתובבתי. היה לה גם תיק צד. ישן ,מרופט ומאובק כמו כל
השאר. וחוץ מזה - כלום. לא שעון, לא טלפון סלולרי, לא שרשרת או
צמיד או סיכת שיער או טבעת.
העצירה הפתאומית גרמה לי להזיע. לה היה ותק גדול יותר בהזעה.
היא מחכה שם, על הגשר המטונף, מי יודע ממתי. טיפות הבהיקו על
כל פניה. הילדה התקרבה גם היא. היא הייתה בלונדינית כמו האם.
די יפה. ומונגולואידית. זה מה שלא היה בסדר אתה. היא נעמדה
לידנו, הזילה קצת ריר ונעצה בי מבט ריק.
"אבל גם נקיה. ומסורקת. ולבושה היטב. בבגדים חדשים", חשבתי,
"מן הסתם לא ילדה שקל לשמור אותה נקיה כל כך, ומסורקת כל כך,
ומסודרת כל כך".
נתתי את הפלאפון. האישה חייגה ודברה עם מישהי בצד השני. ההיא
הייתה צריכה לתאם אתן כדי לאסוף אותן או משהו, ולא באה, והן
מחכות כבר שעה. שיחה זעופה ועייפה.
עמדנו שם והשמש שופכת על כולנו את משטמתה. מטגנת, מבשלת. מבול
לוהט, אינסופי, של דברי בלע אילמים. עלינו ועל האמא שלנו. על
האם-אמא שלנו. על האם-אם-אממא שלנו. כי זאת השמש שלנו. של ארץ
ישראל. ואין לנו ארץ אחרת.
"מה זה היה לה?", חשבתי, "מה לכל הרוחות יכול היה לעולל לה
כדבר הזה? בעל שיכור? הורים מטורפים? קיבוץ מרושש? היא נשמעת
כל כך כמו בן-אדם. כמו בן-אדם נורמלי. איך מגיעים למצב
כזה? זה עלול לקרות גם לי ?"
האישה סיימה את השיחה והחזירה לי את הטלפון הסלולרי. בלי תודה
או חיוך. עברו מן הסתם שנים, שנים רבות, מאז ניסתה לאחרונה
להיראות או להישמע נשית, "חמודה", אדיבה. היא היתה מן הזן
שאינו מקווה לדבר ואינו נכנע. הילדה הייתה בת אחת-עשרה לפחות.
הרבה, הרבה זמן.
הכנסתי את הפלאפון לתיק וירדתי מן הגשר, במהירות. תנועת האויר
המחודשת הפיגה את הזיעה. עוד חמש דקות עד המכונית ומשם עוד
עשרים דקות עד הבית. עם קצת מזל אני מספיק לחדשות.