בואי אני צריך אותך פה... אמר כך בעדינות, וחיכה היה לו סבלות
כי ידע שישיג בסוף את מבוקשו, הוא לא לחץ ולא כעס פשוט חיכה,
כי ידע מה יבוא הלאה. מה לעשות חשבתי, כי ידעתי שאין לי הרבה
זמן להתחמק ממנו. ממי להיפרד קודם?, מי הכי חשוב, ניסיתי דקה
לעשות לי סדר בראש, ופתאום החלו הדמעות לנזול ככה בלי הזמנה
פשוט התפרצו, ועוד אפילו לא התקשרו להודיע לפני. אז בין הדמעות
לבין קינוחי האף שעלו בצלילם על הפילרמונה הניורקית הפלתי
תמונה, שהיתה על יד המיטה ותיד הייתי נפרדת ממנה לפני השינה,
הוא עושה לי את זה ומסמן בעדינות שהזמן קרב וצריך להיפרד.
התמונה היה כל מי שקרוב לי אמא ואבא, אחותי הקטנה שרק בכיתה
א', החבר שלי שבחודש הבא ימלאו לנו שנתיים, ועוד חברה הכי
טובה, זה היה בפיקניק משפחתי מלפני שנה, והמילה משפחתית באה
בגלל שאת החבר שלי והחברה כבר קיבלו מזמן אל תוך המשפחה. אך
אבוא להיפרד איזה זכות יש לי לבוא ולגרום לקרובים לליבי כזה
כאב, ועוד לא תהיה לי הזדמנות לתקן.ואחותי הקטנה תסתכל עלי
בעיניים דומעות ותשאל למה בתמימות מפליאה, ומה אענה לה? אילול
דרכי העולם?!?! שיזדיין העולם למה צריך ללכת דווקא שהכל מתחיל
להיסתדר. לכל דבר יש סוף אבל אני לא רוצה שזה יהיה הסוף שלי.
ניגשתי הביתה וצילצתי בפעמון, אמא פתחה את הדלת והתפלאה למה
אני מצלצלת בפעמון והרי שזה גם הבית שלי, אך רציתי לעשות את זה
ברצינות ומאורגן בלי רגשנות בלי... אני לא יודעת אני רק לא
רוצה לגרום יותר מדי כאב. הושבתי אותם בסלון וכולם מסתכלים עלי
ומחכים למוצא פי. התחלתי לספר להם את כל הסיפור וכסיימתי
הסתכלתי על פניהם מחכה לתשובה, אמא התחילה לבכות ואבא הסתכל
בעצב עלי, אך ידעתי שהם מבינים, ורק אחותי הקטנה כמו בתסריט
נורא באה ושאלה אותי למה, לא היתה לי תשובה, זה היה קשב גם
ככה, אך כשראתה שאני לא מגיבה שאלה מתי אחזור וחיבקה אותי. אמא
אספה אותה בין זרועותיה והבטתי בהם מבט אחרון לשמור כל שניה
במוחי, נתתי נשיקה לכל אחד ויצאתיף התחיל להיות לי קר למרות
שזה היה יום מדהים שטוף שמש, ידעתי שהזמן בא, והוא קרא אלי
"בואי אני צריך אותך פה" אני לא יכולה עניתי יש לי עוד תחנה
,אני חייבת להספיק להגיע רק לעוד מקום אחד, אמרתי באומללות.
ידעתי שהוא אירגן לי את התחנה האחרונה כדי שאגמור כבר מהר
ואבוא למעלה. היא והוא כבר חיכו לי אצלה בחדר., בדרך לשם ראיתי
ילדים משחקים וחשבתי מה אני הולכת להפסיד, אני לא אלך לצבא,
ולא אגדל ילדים, לא תהייה לי עבודה ולא אטעם את מלוא החיים.
אבל אסור לי לחשוב על מה אפסיד צריך להתרכז בהווה כל עוד אני
יכולה. שהגעתי אליה הם חיכו לי בחדר. הסתכלתי עליהם באומץ שלא
האמנתי שהיה לי וסיפרתי את כל הסיפור שנית. הם הסתכלו עלי
במבט מבין אך לא רצו לקבל את הבשורה היא נתנה לי חיבוק אחרון,
ואני בקושי כבר יכולתי לעמוד בכאב, הרגשתי את כל הכעס מתפזר
בחדר למה זה חייב לקרות ולמה כל כך מוקדם??!?! לא הספקנו כלום
ואני כבר הולכת, חיבוק אחרון איתו זה מה שהרשתי לעצמי, כי אחרת
לא הייתי מצליחה להיפרד. החיבוק הזה גרם לעולם לעצור הסתכלתי
אל עינייו הפעם  האחרונה...
שזהו עשיתי את זה אני עכשיו בבנין הביניינים. הוא נראה כמו
בניין רגיל מבחוץ אך מבפנים הוא שונה לגמרה. לא הספקתי לראות
הרבה כי שני מלאכים כבר חיכו לי בכניסה, שלא  אתחרט שלא אברח..
לא יודעת למה. אבל במבט חטף הספקתי לראות מליוני תינוקות מחכים
לחסידה, שאוספת כל פעם אחד בקצב שלה. עלינו למעלה לקומה הכי
גבוהה. המלאך מימין לחץ על הכפתור והמלאך בשמאל חייך אלי ואמר
לי לא לדאוג כי את הנורא מכל כבר עברתי, המעלית עצרה והדלת
נפתחה ועמדה מולי דלת גדולה החדר היה חשוך אך יצא מחריץ הדלת
שהיה פתוח אור חזק שהספיק להראות לי את הדרך אל הדלת שנמצאת
בקצב החדר, פסעתי בצעדים קטנים ולא בטוחים. " אני צריך אותך"
הוא אמר עוד בטון רגוע, הוא ידע שהוא עומד להשיג כל רגע מה
שהוא רצה. אני עוד שניה אני כבר שם אבל הרגליים הפסיקו לפסוע
ונעמדתי במקום. הם לא הסכימו לזוז עוד צעד אחד, " בואי" הוא
צעק כבר החל לאבד את סבלנותו, " אני לא מוכנה" אמרתי בצעקה
בחזרה, "אני לא באה" אמרתי והתיישבתי על הרצפה באפיסת כוחות.
"זה לא קשה את יכולה" אמר לי אחד המלאכים.
אך הנדדתי את ראשי בשלילה. "אני פשוט לא יכולה" מילמלתי. " עוד
לא עשיתי כלום צעקתי, לא הספקתי, יכולתי לעשות טוב לעולם,
יכולתילגרום לשינוי, יכולתי לעזור, באמת... ואיך אתה קוטף אותי
מעץ החיים אני עוד לא בשלה תן לי עוד זמן, אני מבטיחה לבוא בלי
בעיה שאהיה כבר בשלה". "הכל יסתדר" הוא אמר בטון מבין, "את עוד
תגרמי לשינוי, זהו גורלך". פתאום הציפו אותי זכרונות מתוקים
מכל חיי רגלי שבו לפעול והתקדמו לעבר האור, הדלת נפתחה...