הייתה חורשה קטנה במיוחד, שהייתה סתם מונחת מוזנחת, בשדה נטוש
שליד אזור מגורים נחמד, כאילו היה שם יער או משהו כזה וכשכרתו
אותו שכחו כמה עצים. הולי ישבה על נדנדה שהרכיבה לבדה יחד עם
חברים והחקלאי  שהשדה היה בבעלותו עוד כשהייתה קטנה וגדלה
במקום הזה.
היא זכרה את הכל, איך בשדה הזה גידלו פעם כל מיני גידולים
חקלאיים ואיך החקלאי הנחמד שהשדה היה בבעלותו  עזר להם לבנות
את הנדנדה כדי שלה ולשאר החברים והחברות שלה , כשהיו קטנים
יהיה נחמד, ואיך הוא מת יום אחד והשדה ננטש...
הולי כבר לא הייתה ילדה קטנה, והחברים שהיו לה מזמן כבר לא גרו
שם יותר ויש לה חברים חדשים, עם זיכרונות ישנים מהזמנים הטובים
והפחות טובים כמובן. החברים שהיו לה עכשיו כבר לא היו האנשים
שאיתם רצתה להיות, אבל ידעה שהכל זמני בחיים, וזה לא בגלל שהיו
רעים או משהו כזה, פשוט היא האמינה בעקרונות שהם לא ציפו להם
ולא הסכימו איתם ואמנם המצב נראה תמיד אגואיסטי למדי, אבל
כשחושבים על זה, זו הייתה רק דרך נחמדה לחיות את החלום,
וחלומות כמו אצל כולם היו העקרונות הבסיסיים של הולי. אבל הולי
רצתה יותר מזה, שאפה קדימה אבל תמיד עם רגל אחת בעבר הנחמד
שלה, אותו לו הייתה מחליפה בשום עתיד מזהיר ככל שיהיה.
באותו ערב הלכה הולי להסתובב עם החברים שלה באיזה פאב נחמד
שאהבו מאוד, היא אהבה את המקום, אי אפשר לומר שלא, אולי הייתי
יכול לומר שהיא אהבה מקומות אחרים יותר, אבל בגדול.. זה היה
המקום, לא אהבה אמנם את החברה אבל תמיד אפשר לעצום את העיניים
ולהתעלם מכולם ולהיכנס לטרנס האישי שלה עם כוס היין בלגימות
שקטות.
ביציאה מהפאב, התפצלו כולם והולי הלכה והתיישבה על אבן מאחורי
הפאב והסתכלה על האנשים שעברו. ביניהם הבחינה באדם די מוזר
שהלך עם מבט עצוב בעיניים. היא נגשה אליו ושאלה אותו אם הכל
בסדר והוא ענה לה שכן, הוא רק די ממהר לפני שכל החנויות יסגרו,
והמשיך ללכת במהירות. הולי רדפה אחריו ושאלה אותו איזה חנות
הוא בדיוק מחפש, הוא עצר לשנייה ואמר לה שחנויות פרחים. יש פרח
מסויים שקרא עליו בספר באותו ערב, איזה סוג מיוחד, כנראה איזה
זן של איביסקוס או משהו כזה, הוא אמר שלא יילך לישון עד שימצא
את הפרח הזה "אני רוצה לתת אותו לחברה שלי... אני חושב שכלום
לא יראה לה כמה אני אוהב אותה כמו הפרח הזה, זאת הרגשה חזקה
שאני לא יכול להלחם בה. הולי שאלה אותו אם היא עד כדי כך חשובה
לו והוא ענה שהיא שווה הרבה יותר מזה והוא חייב פשוט להשיג את
הפרח הזה! "אני בן אדם כזה... אני לא אעזוב את עצמי במנוחה עד
שאני לא השיג את מה שאני רוצה.. לא קורה לך לפעמים? שאת ממש
חייבת להשיג עכשיו את מה שאת רוצה?". "כן, כמובן" היא ענתה לו,
"אבל אף אחד לא שווה את זה בחיים שלי". הוא הסתכל עליה בחיוך
מריר. "אולי לא מצאת את מה שאת מחפשת...  אולי את צריכה להחליט
עכשיו שאת משיגה את מה שאת רוצה ולהשיג לך מישהו שאכפת לך
ממנו". היא חייכה והוציאה מפיה אנחת צחוק קטנה ואז עצרה אותו
והצביעה על חנות אחת פתוחה. הוא הודה לה ונכנס לחנות ויצא אחרי
כמה דקות עם הפנים למטה ואמר לה שהוא לא ראה שם כלום שמזכיר את
מה שהוא מחפש. "החנויות מתחילות להסגר". היא הנהנה בראשה
והמשיכה ללכת לצידו. "איך את מסתדרת בכלל? עושה רושם שאת לא
מכאן בכלל", "זה נכון , אני גרה אבל לא רחוק מהעיר הזאת, זה
נחמד לבוא לכאן לבלות עם החברים", "ואיך את מתכוננת לחזור
הביתה?", "אני לא יודעת.. אני אקח מונית או משהו כזה". הוא
חייך שוב והמשך להסתכל קדימה לחפש עוד חנויות פרחים...
אחרי חצי שעה בערך הם התיישבו והוא הלך שניה לקיוסק שהיה פתוח
וקנה לשניהם משהו קר לשתות. הוא התיישב לידה והם דיברו, "אז
איך קוראים לך" היא שאלה, הוא לגם מהבקבוק וענה לה שקוראים לו
מיכאל, "אבל את יכולה לקרוא לי מיכה" הוא חייך, "ולך?"  " לי
קוראים הולי". "נעים מאוד" הם לחצו ידיים ואז הוא אמר לה שהוא
חייב להמשיך לחפש כי הוא מפחד שימצא את עצמו מסיים את הלילה
בלי הפרח שחיפש והם קמו והמשיכה ללכת . "היא ממש חשובה לך
אהה?" , "אין לך מושג.." פתאום בלי לשים לב הם עברו מול חנות
פרחים ממש ענקית, הוא עצר והסתכל בחלון ועמד להכנס, הולי משכה
לו את היד ואמרה לו "אולי אני אכנס איתך? מי יודע, אולי אני
אביא לך מזל..." אמרה וחייכה, הוא חייך את החיוך שלו שוב ועזב
לה את היד ונכנס לחנות, היא נכנסה איתו כשהיא משתדלת לא לפגר
מאחוריו. הוא הלך וסרק את כל הפרחים והעציצים, ולבסוף שאל את
המוכר בתיאור מדויק  והמוכר ענה לו שהוא חושב שהוא יודע על מה
הוא מדבר אבל אין לפרח הזה קונים ולכן הוא לא מחזיק אותו יותר.
מיכה יצא עם פנים מבואסות מהחנות בצעדים איטיים ונעצר במקום
ביציאה מהחנות.
הולי החזיקה לו שוב את היד, "בוא, נמשיך לחפש" הוא הסתכל עליה
ואמר לה שאין יותר חנויות פרחים פתוחות שהוא לא שאל בהן כבר...
הוא נראה ממש עצוב, והולי הבינה את העצב שלו, "טוב אז.. אולי
מחר... תמשיך, אתה תמצא אותו בסוף" ,"כן אני יודע, אבל היה
חשוב לי עכשיו לעשות את זה.. אבל את צודקת, מחר אני בטוח אצליח
יותר טוב.. דבר ראשון על הבוקר!" הולי חייכה אליו כשהיא עדין
מחזיקה לו את היד, מונית עברה והיא סמנה לה לעצור, המונית עצרה
ממש לידה והולי המשיכה והסתכלה על מיכה. יהיה בסדר אתה יודע..
זה לא כזה רציני.. "בשבילי זה כן, כל אחד והדברים שחשובים לו"
הוא הסתובב כדי ללכת והולי משכה אותו אליה וניסתה לפחות לחבק
אותו או אולי קצת יותר בתקווה, אבל מיכה נבהל ממנה והתנתק
מאחיזת ידה והמשיך ללכת. הולי נכנסה למונית עם פנים נפולות
וכשהגיעה לביתה ישבה על המיטה בניסיון להרדם אחרי היום הארוך
הזה. לא כל יום קורה מקרה כזה, ולא כל ערב מסתכלים חזרה על
הדברים האחרים שכל כך פחות משמעותיים ביחס לדבר שמעולם לא נראה
משמעותי מלכתחילה.
הולי נרדמה לעוד לילה מתוק-מריר.