קרירות.
פתאום קר לי, הייתי אמור להרגיש עצב ואולי לבכות אך הכל נעוץ
אי שם בפנים וזה גורם לי הרגשה מוזרה של דיכאון, אני שומע
המכשפות  כי זה מה שמזכיר לי אותי וכל מילה היא אני. כל מילה
גורמת לי כאב ומדגדגת את פינת העין שלי, כאילו בכוונה להוציא
דמעה, והיא מצליחה ואני כמעט בוכה, אבל אז ענבל אומרת מילה
אחרת ואז כל התהליך מתחיל חדש, קור, עצב, דמעה ומילה חדשה ,
"שוב מתלכלך לי דף חדש". אזאני פשוט מתרכז במשהו אחר. במסך,
בספר. העיקר לא לשמוע את המילים. לא לחשוב. לא להיות עצוב. אין
לי זמן לזה.

לפעמים אני מנסה לומר לעצמי שזה לא אני, זו היא. היא אשמה. היא
לא יודעת מה היא רוצה. היא מכשפת אותי. היא גרמה לי לאבד את
ראש, לא להפסיק לחשוב עלייה. היא מרימה אותי  גבוה גבוה  עם
קצה האצבע שלה ועכשיו הגיע הזמן להשליך אותי חזרה, כדי להיזכר
מה זה קרקע ומה יש שם. גם הקודמת אשמה. הקודמת אשמה בזה שהיא
לא ידעה להגיד לא. היא אשמה שלא נתנה לי לדבר, להגיד כל מה
שאני רוצה להגיד וא לעבור הלאה, להמשיך. גם זאת שלפני הקודמת
אשמה. איני זוכר למה, אבל אני זוכר שהיא אשמה. הן כולן אשמות.
אנוכי רק הקורבן של הנסיבות. קור, רעד, כמעט דמעה ומילה חדשה.

לפעמים אני מנסה להגיד לעצמי שזה לא סופי עדיין, היא עדיין לא
אמרה את המילה ההאחרונה, למעשה,אם חושבים על זה, היא בכלל
אפילו לא רמזה שהיא רוצה להגיד "לא" אז אולי אני פשוט לא בטוח
בעצמי. אבל אז אני נזכר בקודמת גם היא לא רמזה  "לא" אבל בכל
זאת ה היה "לא" מוחלט ברור והחלטי מאד. אבל הפעם זה אולי שונה,
זה שונה ובגלל זה אני יושב וכותב. כותב, שומע המכשפות. קור,
רעד, כמעט דמעה ומילה חדשה, תודה ענבל.

בדרך כלל , ברור לי שזה אני. אני אני אני. אם משהי מחייכת אליי
, אני מתאהב בה, אם אני מדבר אם משהי יותר מרבע שעה, אני מתאהב
בה, אם אני רואה אותה כשרע לי , אני מתאהב בה. אני פשוט חולה
במחלת האהבה. אז למה איתה זה לא עבר כמו בדרך כלל? יומיים
במיטה עם תה חם  ושוב אני בריא, למה עם הקודמת זה לא עבר כעבור
שנתיים? זה בגללי. אני אשם. לא יעזור כל מה שתגידו, אני אשם.
אשם אשם אשם. אני לא יכול לשתוק, לשמור בבטן, לוותר, להשלים.
כל מה שאני טוב בו זה לסבול. כדי שלא יאמס לי, אני סובל בכל
פעם יותר אבל אז, הרגע של הדמעה הרבה יותר מנחם. רק תנו לי
לסבוך. אני יודע איך לעשות את זה יטב, מגוון. זה מנחם קור,
רעד, כמעט דמעה ומילה חדשה. תודה ענבל, אני אשמע אותך עוד כמה
שעות, אני מקווה שלא איכפת לך.

תודה לעצמי, לכישרוני לצערי ונפשי שהביאו אותי עד עצם היום הזה
ולתפארת הצער העמוק.

כתב מיאר,
שמר את קובץ
והחליף שיר.
שוב להתעורר בבוקר ולשנוא את עצמך
15.4.2003