ברגעים קטנים של חסד
אני יכולה לצפות על המרחק, על היחסיות.
ביני לבין עצמי, מי היתי מה אני עכשיו ולאן.
ראיתי את עצמי בת 10 בטלויזיה שלי,
והעיניים שלי עדיין לא כבויות, קצת כבדות, זקנות עם ניצוץ.
אותו ניצוץ שרואים גם עכשיו.
כל כך חמודה, שורשים של כאב מבצבצים.
זוכרת את התחושה להיות אני אז.
מרגישה להיות אני עכשיו.
עברתי כל כך הרבה גילגולים.
אני כבר לא מודדת זמן, הוא כבר כימעט אינו קיים מבחינתי.
רק עכשיו ארוך וניצחי.
אני כבר לא מפחדת משינויים.
לא מפחדת מפחד, צועדת לתוכו בידיעה שיכאב ויתרפא.
כבר לא מתבלבלת במה אני ומה לא, מה שלי ומה לא.
מבינה שהמטרות הן רק ליצור כיוון.
ושלעולם לא אגיד "סוף סוף הגעתי"
זה תמיד יהיה "סוף סוף עכשיו אפשר להתחיל"
מרגישה שדברים גדולים עומדים להגיע.
יודעת שדברים גדולים כבר כאן.
מגלה את הדרך שבן הקטבים.
אני כאן
אני עכשיו
אני יפה
אני גודלת
אני תמיד יגדל
אני מכילה
אני מוכלת
אני עצמאית
אני חופשיה
אני חופש
אני אוהבת
אני אהבה
אני זאת אני אין לי צורך בשם וגם לא בהגדרות.
אני זה הכל וכלום ביחד.
ואני זה בידיוק כמו שאתה.


רק שאני בחרתי אותי ואתה בחרת אתה.