[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








קמתי בבוקר לחושך נוראי, ואז נזכרתי שבסך הכל התריסים שלי
מוגפים.
אז התרוממתי בחוסר חשק ופתחתי את החלון על מנת להכניס אור
לחדרי האדום. איזה יופי, שמש.
לקחו לי כמה שניות עד שמוחי התעורר ונזכרתי שהיום זה היום.
היום אני מתחילה. הולכת לחשוף את חיי בפני זר מוחלט. אבל בעצם
המון זמן רציתי לעשות את זה, פשוט לא אזרתי מספיק אומץ. ועכשיו
זה נראה לי כבר מאוחר מידי. טוב נו. מילא. ננסה. או משו...
אז יצאתי מחדרי והכנתי לי כוס קפה, וישבתי במרפסת עם סיגריה.
דווקא אחלה היום, השמש מעט מעלה חיוך על שפתי.
חזרתי לחדרי, בחרתי ג'ינס תכלת וסוודר חום ונכנסתי לחדר
האמבטיה.
לאחר מקלחת מרעננת הייתי מוכנה ויצאתי לדרכי.
לא הספקתי להכניס את המפתח לדלת על מנת לנעול לפני צאתי,
והשמים נעשו אפורים שוב. נו. רק המזל שלי יכול להיות כזה.
הלכתי לעבר תחנת האוטובוס וחיכיתי שיגיע.
כל האוטובוסים הלא נכונים הגיעו, ואילו אני המשכתי לשבת מכווצת
כראוי לבחורה שלא התלבשה מספיק ליום חורפי שכזה. מקסימום אני
אאחר. מה זה משנה אם ישאר לי רק חצי שעה לזיין בשכל לזר ההוא
שמתיימר להבין את בעיות העולם ולפתור אותם גם לי כדי שאוכל
לחזור לתפקד בעולם החיצוני שרוצה אותי כמכונה משומנת היטב כדי
שאהיה עוד חלק בפאזל האנושי הלא ברור ואולי אפילו אהיה שימושית
לחברה?
כשהגיע האוטובוס הנכון עליתי עליו ונסעתי.
חצי שעה לקח לארור הזה להגיע כי הפקקים בבוקר מסתבר מעיקים עוד
יותר מפקקי אחרי הצהריים, ואולי היה זה הגשם שעיכב אותו. על כל
פנים, ירדתי במקום בו אני רגילה לעצור על מנת לבלות, עברתי על
יד בית הקפה האהוב עליי, חסרת זמן לעצור לקנות קפה לדרך.
כשהגעתי אל הרחוב הנכון נתקפתי חרדה. אבל כשהיאוש מכה בך כל כך
חזק, מהי חרדה לעומתו?
בכניסה קיבלה אותי פקידת הקבלה בחיוך ואמרה שהוא יתפנה בעוד
כשלוש דקות. אף פעם לא הבנתי למה אנשים אומרים שלוש דקות, הרי
אין הם יודעים במדויק כמה זמן יקח. ישבתי.
לפני שהספקתי לתפוס לי מגזין שינעים את זמני או בכל אופן ינסה,
היא פנתה אלי בשנית ואמרה שהוא יקבל אותי עכשיו. הרגשתי כמו
לפני ניתוח.


נכנסתי לחדרו שהיה מואר בחמימות, כורסא קטנה, בלי מקום לשכב
כמו בסרטים. שולחן מסודר היטב, אם צעצועים שבדרך כלל תמצא על
שולחנן של פקידות, ואיש נמוך קומה וחייכן קיבל את פניי.
"את מירב?" שאל.
לא, אני הקליינטית הבאה. נו, מה נראה לך?
"כן, נעים מאוד."
הוא הביט בי בהבנה, אפילו לפני שהספקתי לספר משהו שיגרום לו
להזדקק למבט הזה. כנראה זהו מבטם של פסיכולוגים כבדרך אגב.
"כן, אני מקשיב. ספרי לי מעט על עצמך..."
"טוב. אז ככה. אני אספר לך הכל, אבל אתה חייב להבטיח לא להעביר
כלום לאף אחד. אני יודעת שיש ענין כזה של חסיון והכל, אבל אני
גם יודעת שבמקרים שנשקפת סכנה לחיי הקליינט אתה מחוייב להעביר
את זה הלאה. אני מבקשת ממך, אם זה המקרה, תגיד לי את זה עכשיו
כי אנחנו מבזבזים את הזמן. אני פה כדי לדעת שעשיתי הכל ולא
ויתרתי לעצמי, אבל אם אני אכנס למוסד או אתחיל בפגישות מעיקות
כל חיי, ממילא אין לחיי טעם ככה, אז אני מבקשת ממך להגיד לי
עכשיו ואני אחפש מישהו אחר" הצטערתי מעט על התוקפנות, אבל ככה
יצא לי.
"תשמעי, מירב. אני לא יכול להבטיח לך כלום. אני מחוייב לדברים
שאני מחוייב להם. אני לא יכול להגיד לך משהו ולא לעמוד בו,
ומצד שני, אני גם לא אוכל לשבת להקשיב לך ואז אף על פי שהבטחתי
לך שזה ישאר ביננו להרים טלפון להורים או לגורם אחר שיוכל
לעזור לי. אבל תביני שעל מצפוני יעמוד שבחורה נכנסה לחדרי
ואמרה שאין יותר טעם לחייה ולא עשיתי כל שביכולתי לעזור לה.
מלבד כך שבדרך כלל לא חושפים את זה כבר בפגישה הראשונה ויפה
מאוד שאת מוכנה להפתח כך מההתחלה."
"טוב, אז ככה. אני אשמח אם תקרא לי מרי, כי אני מעדיפה את השם
הזה. זה הערה קטנה"
"טוב מרי, אני מקשיב..."
"תראה, אין לי כל טעם שתנסה לשלב אותי בחברה, ולא באתי למצוא
פתרונות קסם. אני פשוט מרגישה חסרת משמעות ומרגישה שאני מבזבזת
את זמני וזמניי אלו שעוד לא הבינו את בזבוז הזמן האדיר שהם
מבצעים עצם נשימתם, לכן חשבתי אולי תוכל לעזור לי למצוא את הכח
לחזור ולרצות לחיות, כי פעם, כבר איבדתי אותו ומצאתי אותו אי
שם בתוכי. אם זה לא יבוא מתוכי זה לא יעזור, ולכן אני לא רואה
טעם לערב גורמי חוץ"
הוא הביט בי ורשם מעט  ממה שאמרתי. ואז אמר "אוקיי. אני לא
יכול למצוא את הכח הזה בך. אני יכול להקשיב ולהפנות אותך
לכיוונים שכבר נמצאים שם. אני יכול לנסות לדרבן אותך לדבר על
דברים כואבים ולטפל בהם. אני יכול לעזור לך לפתור עם עצמך
בעיות. אין לי פתרון קסם..."
"אתה לא מבין!" עכשיו כבר הייתי עצבנית.
"לא באתי במטרה למצוא פתרון קסם, לא חשבתי שיש לך אותו, וגם אם
כן הוא בטח לא היה עובד עליי. רציתי שתקשיב ותמצא איתי את הכח
שהיה בי לפני. טוב כנראה שזו היתה טעות..."
קמתי והפנתי את עצמי לכיוון הדלת מסתובבת פעם אחרונה על מנת
להיפרד בנימוס. "מרי, את לא רוצה לתת לזה נסיון קטן?"
הבטתי בו בחיוך ספק מזלזל ספק מנחם "לא, אני מתנצלת. אולי יש
אחרים שיש להם עוד סיכוי. אל תבזבז את זמנך עליי. אני ממילא לא
אתרום לחברה. אני ממילא לא אעשה כלום עם עצמי. אל תדאג לי. אני
אשרוד. אני מהשורדים.". פתחתי את הדלת ויצאתי אל הלא נודע.
מקווה למצוא משהו מחייך בחוץ, אך לשווא. גשם זלעפות.
חזרתי באותה דרך שהגעתי לביתי, והסתגרתי בחדרי, תריסים מוגפים,
מכורבלת מתחת לפוך שאהבתי כל כך. ורציתי רק למות. או שוב
לישון. הרי זה הדבר שאני הכי  אוהבת לעשות לאחרונה. לשקוע
בחמימות המתוקה של החלומות שמתחילים להראות לי מציאותיים יותר
מהמציאות.

ולמות.
ולמות.
ולמות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כשהיא מחייכת גם
אני מחייכת
וכשהיא עצובה גם
אני עצובה.





המעריצה של
הילדה הכי יפה
בגן.


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/4/03 18:33
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מירב דניאלי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה