המסרק שלי עצוב. הוא יושב לו בחדר, על השידה, בשלולית של רחמים
עצמיים ושואל אותי מה לעשות. הצעתי לו לצאת, לבלות, לראות
עולם. הוא חייך חיוך עקום, פלט צחוק מריר ושבור ואמר "נו באמת
מה נראה לך? אני כבר מבוגר, אין לי מה לעשות", "צא לעיר, תכיר
אנשים חדשים, תתרענן" המשכתי, אבל הוא ישב כפוף, הסתכל על
הידית המתקלפת שלו ושתק. קמתי מהמיטה, ליטפתי אותו בעדינות עם
האחורה של האצבע והלכתי.
כשחזרתי בערב, היה כבר חושך, מאוחר. נכנסתי לחדר, היה ריח טוב.
"מה אתה עושה?" שאלתי, הוא נראה מגונדר. "סתם, יוצא, את יודעת"
ענה לי והמשיך להסתכל במראה, סידר את הבגדים, את השיער, שם קצת
בושם. "טוב תהנה, אני גמורה אני הולכת לישון." החלפתי בגדים
ונרדמתי.
בבוקר קמתי ואכלתי קורנפלקס, "פרוסטיס", זה עם הנמר. בכף
הרביעית בערך מסרק נכנס למטבח, "בוקר טוב" הוא אמר, התיישב
ולקח גם קערה. "נו אז איך היה? לאן הלכת?" שאלתי בין הביסים.
"נחמד, נחמד.." תמיד הוא עונה ככה, כשהוא רוצה שאני אשאל אותו
עוד. "ספר נו, אל תהיה ככה" שיתפתי פעולה. הוא סיפר שהוא יצא
ל'רוקדים בשערה', מועדון לילה שאיזה חבר המליץ לו עליו. הוא
טיפוס ביישן, מסרק שלי, אז בהתחלה הוא רק עמד ליד הבר, שתה
משקה או שניים. הוא לא הכיר שמה אף אחד, וזה דווקא, לפי מה
שהוא אומר, מה שגרם לו לרקוד. הוא רקד, מבסוט כולו, אורות
מרצדים, מוסיקה מטופשת ועשן באוויר. "ואז ראיתי אותה" הוא אמר,
כמו אדיוט מיושן מסרט הוליוודי, עם ניצוץ אהבה נאיבי בעיניים,
"רוקדת, מחיה את המוסיקה בתנועות שלה. התקרבתי אליה לאט תוך
כדי ריקוד, שלא ישימו לב, ופשוט הסתכלתי עליה כמו שילד קטן
מסתכל על חנות ממתקים. הרגשתי שאני בעולם שלה" המשיך לספר במבט
חולמני. "ואז דרכתי על הידית שלה בטעות, עם הריקוד המגושם שלי.
ביקשתי סליחה והיא חייכה אלי, זוהרת. 'אני מברשת' היא אמרה לי,
ועניתי 'אני מסרק', ושתקתי. אחרי כמה דקות של שקט בתוך כל הרעש
של המוסיקה, שאלתי אותה אולי היא רוצה ללכת לאנשהו. היא הסכימה
ואני כמעט נפלתי מהידית, לא חשבתי שהיא תסכים. הלכנו אליה
ולמרות שהיה שם בלאגן זה לא הפריע לי." "זה לא הפריע לך?"
שאלתי בתדהמה כשהכף נשמטה מידי. מסרק הוא הדבר הכי מסודר שאני
מכירה וכבר קרה שהוא סיים מערכות יחסים בגלל שהבחורה הייתה
מבולגנת. "כן מה יש?" חייך, והבנתי שכנראה הוא ממש מחבב אותה.
"נו ומה אז?" שאלתי בסקרנות. "סתם ישבנו אצלה, שתינו קפה, ואת
יודעת היא אוהבת את הקפה שלה בדיוק כמו שלי, כף מחוקה שני סוכר
וחצי מים קרים. קיצר ישבנו, דיברנו, ופתאום היו דפיקות מבהילות
בדלת, חזקות כאלה, 'מברשת! מברשת תפתחי לי! מברשת את שומעת?'
מישהו צעק מהצד השני, היה לו קול כמו של מאפיונר אבל לא
מהנחמדים האלה מסופרנוס, מאלה שמפחידים עד הסוף. מברשת הובילה
אותי לארון בחדר שלה, שם התחבאתי. רעדתי כל כך חזק שאני חושב
שכל הבגדים שהיו בארון נתפסו לי בלמעלה של הראש. הצצתי מהאור
של הדלת, איפה שאמור להיות מפתח אבל אף פעם אין, וראיתי מסרק
כינים מנופח משרירים כמו פופאי, מתהלך מצד לצד בעצבנות ואומר
למברשת שהוא אוהב אותה ושזאת הייתה הטעות הכי גדולה בחיים שלו
מה שקרה בשבוע האחרון שלהם. עוד לא הכרתי ממש את מברשת אז לא
ידעתי לאיזה תגובה לצפות ממנה, אבל שמחתי, כי היא אמרה לו שמה
שהיה אי אפשר לשנות ושהיא לא תסלח לו בחיים. ואז הוא עמד מולה,
עם הגב אלי, לא ראיתי אבל אני בטוח שהוא עשה לה פרצוף כועס.
פלאסק, שמעתי סטירה, והוא יצא מהדלת משאיר את מברשת בוכה על
הספה, מכווצת. יצאתי וניגשתי אליה, היא הזיזה את הידית שלה
קדימה ואחורה שאני לא אראה שהיא בוכה. ליטפתי אותה ואמרתי שזה
בסדר, שיש עוד מליון יותר טובים ממנו. אני לא טוב בלעודד אנשים
אז עשיתי לה פרצוף אדיוטי, כזה שפוזלים ומוציאים לשון, והיא
צחקה. היא הייתה כל כך יפה באותו רגע, עם הדמעות והחיוך.
ניגבתי לה את הדמעות עם הקצה של החולצה שלי, בעדינות, נתתי לה
נשיקה קטנה בלחי ואמרתי שאני צריך ללכת, כבר מאוחר. והלכתי."
הוא חייך חיוך קטן ספק מיואש ספק מרוצה, והכניס לפה כף של
פרוסטיס מגעיל שהיה יותר מדי זמן בחלב. המשכנו לאכול ואני
חזרתי לישון, כי הייתי עייפה מהאתמול של אותו יום, וחלמתי על
מברשת שיניים.