שן הזהב של ינקול,  אחראי משמרת הבוקר, חייכה אלינו חיוך אבהי
רחב ביום שאחרי נפילת שערי המניות החופשיות בבורסה.
אמרתי לך, הוא אמר בעברית הפולנית שלו לרפאלוביץ ,תשקיע רק
במניות הבנקים,  לך על סולידי, עולות בחמישה אחוז כל שבוע, ולא
ירדו אף פעם.
רפאלוביץ היה אחראי משמרת הלילה. מזה שנים הוא היה נפגש עם
ינקול בין שש לשמונה בבוקר לשעתיים של הקנטות  ומריטת עצבים
הדדית. לרפאלוביץ דווקא כן היו מניות חופשיות, ואת שיני הזהב
שלו הוא חשף גם ככה לעתים יותר נדירות מינקול, שהשתדל להפגין
יחס אבהי כלפינו,  השומרים.
בין חמש לשבע וחצי בבוקר התעורר המפעל. תחילה היו קרני שמש
ראשונות מניסות את עכברושי הענק  חזרה לתוך מצבורי הגרוטאות
הערומים בחצר המפעל, פועלי משמרת הלילה הכינו קפה אחרון, כלבים
שיפלו זנבם לתוך מלונותיהם.
בשש בא הטנדר עם הסנדביצים ועם שלוש פועלות סדוקות חיוך עייף
תחת שפמפם שחור. בשבע החלה להגיע ברכב, ברגל, ובהסעות משמרת
הבוקר.    
בבוקר ההוא התוכחנו אמיר ואני מי יבדוק תגים, יזכה לנזיפות
מהפועלים שלא מבינים איך הם עדיין לא מוכרים ל"סטודנטים האלו",
ויתעמת עם למה-שאני-אוציא-את-הידיים-מהכיסים, ומי יבדוק מעילים
תפוחים במיוחד כדי לוודא שהפועלים לא מכניסים וודקה למפעל.
גם אני וגם אמיר זכרנו את צדוק, תמיד ישר יותר מחכם, שאושפז
ליומיים בבית חולים אחרי שגילה בקבוק וודקה אצל פועל עצבני
במיוחד.
באותו בוקר זכה אמיר  ובדק בעקשנותו האופיינית את התגים של כל
הפועלים כולם.
אני, עקשן קטן בהרבה, גיליתי שני פועלים עם בקבוקים: הראשון
החביא אותו בשקית בצורה כל כך נאיבית ומבטו היה כל כך מתנצל עד
שנתתי לו לעבור, השני דחף את הבקבוק לכל עומק הכיס של הדובון
ובמבט ה "רק תעיז" שלו הסביר לי בדיוק מה לא כדאי לי לעשות.

 
אולי החורף ההוא, שנת 82-83 לא היה קשה מהרגיל, אבל
לגבינו,ה"סטודנטים", עטופים בדובונים הכחולים של שבח שירותי
שמירה, מצמידים זכוכיות משקפיים לברזל המשקפת הקר בתוך מגדלי
השמירה 2 ו 3 הוא היה מאוד ארוך ומעצבן.
בלילה היתה נוכחות של שומר אחד בכל מגדל והיה אסור לפטפט יותר
מידי במכשירי הקשר. בלילות בהם רפאלוביץ היה נראה ערני מהרגיל
, היינו מכוונים את כפתור הווליום של המוטורולות למקסימום
ומפתחים מיומנות בהתעוררות מהירה לכל רשרוש באוזן. אוזן ימין
של שמחון שהיה ישן על מכשיר המוטורולה שלו היתה אדומה תמיד.  
רפאלוביץ בדרך כלל היה עסוק יותר מידי במלחמות שלו עם אגיב כדי
לשים לב לשטויות שלנו. בסוף השנה  עמד ינקול, הבכיר והותיק
במחלקת השמירה  לפרוש לפנסיה.   בחמש השנים האחרונות  עבד
ינקול רק ביום, מעביר את זמנו בנעימים בנמנום חתולי כמעט בלתי
מורגש, בחישת כוסות תה, פתיחת וסגירת קופסאות הפלסטיק של ארוחת
הצוהריים שלו ורפרוף בעיתון מזדמן.
לינקול היו מעמד בכורה מוכר, בוכטה שמנה של כסף בטוח במניות
בנקים, ושני סגנים חנפנים וזה הספיק לו כדי להיות מאושר בחלקו,
לפזר הקנטות רק במידה שלא תעצבן ממש אף אחד ולספור את הימים
שנותרו.
רפאלוביץ היה גבר מקריח וגוצי  משהו בן 53, בזוויות מסוימות
ובפה סגור הוא עשוי היה להראות דומה קצת לג'ק ניקולסון, וכל
פעם ששומר חדש היה מעיר על הדמיון הזה היה לנו לילה שקט.
בלילות אחרים הוא חיפש פאקים אצל הסטודנטים השחצנים שלדעתו
זלזלו בו כי בגלל המלחמה הוא למד רק 8 כיתות ברומניה.
ניכר היה ברפאלוביץ, שמשמרות הלילה הן כבר לא לגילו ולכוחותיו,
הוא לא היה מסוגל להקיף את המשרד הזעיר בלי להראות כאלו חטף
התקף קצרת נוראי.
מתחרהו של רפאלוביץ לתפקיד היה עיראקי אדיר חוטם  ומחוטט פנים
בם אגיב.  אגיב, אחראי משמרת הצהריים, היה איש לא נחמד, כמעט
בלי חברים במפעל  ואיש לא חשד בשתקנותו שהינה סימן לחכמתו.

למרות שרפאלוביץ דיבר עברית בסיסית בלבד,  נראה היה שסיכוייו
במרוץ לתפקיד המתפנה היו עדיפים, גם בגלל שהוא וינקול ידעו
להחליף מידי פעם עקיצות באידיש ולמרות שלבת של ינקול ולבן של
רפאלוביץ היה פעם איזה קטע די מסריח כמו שפעם סיפר לי אמיר
בסוד.

אסולין היה השומר הפשוט היחיד שהיה עובד המפעל ולא עובד של
"שבח שירותי שמירה". בקיץ, הוא סיפר, בלילות ירח מלא,אפשר
לראות במשקפת ממגדלי השמירה, זוגות מזדיינים על הדיונה שמדרום
לחוף דדו, או לפחות לראות כמה מכוניות מתנדנדות על שביל העפר
שיוצא מהאוטוסטרדה. אבל , הוא המשיך, זנב חיוך נושק לזנב
סיגריה, בחורף כזה כלב  לא יצא מהבית.

לאסולין שהיה ישן באופן קבוע, היתה בטריה גמורה של מוטורולה
בכיס, וכל פעם שהבין שפספס בדיקת קשר היה מכניס אותה למכשיר
ומשכנע את רפאלוביץ שהבטריה פשוט נגמרה לו. היה לו גם אח שעבד
בכבשן הפלדה של מפעל 4 במשמרות לילה והיה מחתים בשבילו את
כרטיסי הנוכחות בשעונים של מסלול  הפטרול, ככה שהיה די קשה
לתפוס אותו, ואולי גם אף אחד לא התאמץ יותר מידי לתפוס אותו,
כי עם  משפחת אסולין,  רוחה הסברה  במפעל, לא כדאי להתעסק.

מתחם ממלכתנו הלילית כלל  את שני מגדלי השמירה, שתיים ושלוש,
שהשקיפו על כביש חיפה תל אביב ומעבר אליו על הים הפתוח, שני
מסלולי פטרול לאורך הגדרות הצפונית והדרומית וג'יפ סיור צהבהב
בו שלט יזהר, בחור מבוגר מאתנו בשנים אחדות.
יזהר הרבה בביטויים כמו "ברית המוצצות" ו"ריפוי בפיסוק" מה
ששיווה לו תדמית בוגרת ושובבה שהלמה איכשהו  את מבנה גופו
המגושם, הילוכו הגמלוני והבוטח וסיפוריו הארוכים על מעללי
הגדוד שלו במלחמת יום כיפור.
כלבי הזאב של מחלקת השמירה היו כחושים מעוקרים ומכוערים, הם
היו כלבי צער בעלי חיים שאולפו לתקוף בידי מאלף כלבים כנוע.
בלילות נורמלים הם היו נובחים שעות זה על זה בצווארים מתוחי
שלשלת. לכל שומר היתה רשימה של כלבים אהובים ושנואים וחלק ניכר
מהדרך בין השער למגדלים עשינו בהקנטת הכלבים ובהמצאה של שמות
חדשים. גועל היה כלב ששנאתי במיוחד, פטרייה טפילית צבעה את
צווארו בגוון ורוד, הגירודים שיגעו אותו והוא היה מתנקם
בשומרים בזמן הפטרולים שלהם, כאשר בחשיפת שיניים ובנביחות
אימים כשהוא מותח את השרשרת בכל כוחו ומכריח אותנו להיצמד לגדר
החיצונית הדוקרנית לאורך ממלכתו בת 12 המטרים בדיוק. בלילה
הראשון שלי בפטרול פחדתי ממנו פחד נוראי ומאז בכל פעם שהריח
אותי הוא נעשה תוקפן במיוחד, הסלידה והפחד ההדדיים נפסקו
בליילה אחד, כשהלכתי בפטרול עם יזהר שבעט בנעלו המסומרת בכל
הכוח לתוך לועו הפעור לנביחות של גועל.

בלילה שאחרי נפילת המניות החופשיות בבורסה, היה כל המפעל עצבני
במיוחד. זה היה ליל סערה די רציני, רפאלוביץ קילל את הממשלה
ושנא את כולם.
אני, שפחדתי לישון בדרך כלל, נהגתי לקרוא ספרי פיסיקה כהכנה
ללימודים בטכניון, מאמץ את עיניי בעודי יושב על כסא שבור ונטוש
בבותקה של בנין הפטרול,  מקיים בכך את מצוותו של אמיר שכבר היה
סטודנט שנה שלישית, ואמר לי שכדאי מאוד להגיע מוכן ללימודים
אחרת מתחילים לצוף כבר בשנה הראשונה.
באותו לילה ניסיתי לפתור תרגילים מפרק 4 שהתבססו על תרשימים של
חבלים וגלגלות שנראו אך בקושי באור הכתום הקלוש ששפך הפנס דרך
חלון הפיברגלס השרוט, המטונף והסדוק לתוך ביתן הפטרול. ואז
גילה אותי רפאלוביץ בביקורת הפתע הראשונה שעשה בחיים שלו ואמר
שיספר לנחמיה. אני התכוונתי לעזוב בכך מקרה תוך שבועיים ככה
שלא ממש התרגשתי, אבל בכל זאת הכנסתי את הספר פנימה והמשכתי
לפטרל. הכלב גועל ושכנו החביב ממנו דיכי, נסחפו באווירת
הדיכאון הכללית וישבו קפואים בתוך המלונות, מחוץ למלונה של
דיכי הלכה ונקוותה שלולית מים ענקית ששיקפה עמומות אור ניאון
כתום מבניין  המפעל השכן, "חישולי כרמל".
שמחון ישן, או כתב שירים בראש, או חשב מחשבות עצובות במגדל
מספר שתיים והתלבטתי קצת אם ללכת להעיר אותו. אמיר היה רציני
עוד יותר מהרגיל במגדל שלוש.
ספר הפיסיקה שלי, סירס זימנסקי מהדורה רביעית מתוקנת, נרטב
כולו דרך החור שבכיס המעיל של "שבח שירותי שמירה". אסולין שהיו
לו קצת מניות חופשיות וקצת מניות בנקים ניסה להבין ממני מה זאת
אומרת "מוכרים בלבד", והלך לשנורר 2 סיגריות מהאח שלו למרות
שהפסיק לעשן.

לי היו רק מניות בנקים,אליהם נכנסה משכורתי הבינונית מעבודת
הליילה ב"שבח שירותי שמירה",  ידעתי שאני עוד מעט סטודנט
בטכניון, עוד חצי שנה בטיול הראשון שלי לחו"ל, שעוד שלוש שעות
מתחילה משמרת הבוקר, ושהחורף ההוא, כמו גם חורף חיי,  הוא
זמני.
החיים באותו זמן עוד לא נראו  לי רעים במיוחד.