אתה מוצא את עצמך עומד על ראש מגדל עזריאלי (העגול ). לפני
שלושה חודשים פטרו אותך מהעבודה המזהירה שהייתה לך בסטארט-אפ
מבטיח. כל ההבטחות והתקוות שהיו לך בהתחלה, שנות הלימודים
בטכניון, והשנים של בהייה חסרת משמעות במסך מסתכמות במענק
פיטורין בסך 1000שקלים חדשים. בשבועיים הראשונים הייתה לך את
האופטימיות, נזכרת במודעות הרבות שהיו בעיתונים רק לפני שנתיים
כשעידן הסטארט אפ פרח. עכשיו יש כבר פחות מודעות בעיתונים, ומה
שנשאר לך זה הזכרונות מהמשרד. אחרי שהאופטימיות נגמרה, התחלת
לשבור את כל החסכונות, למרות שגם ככה אין בהם הרבה, ולהתחיל
לדבר שוב עם החברים הישנים מהתיכון, החברים האמידים שלך.
הסירובים מגיעים והדיכאון מתחיל לחלחל והבנק מתחיל לנדנד לך על
המשכנתא, אבל אשתך תומכת והילדים דווקא די אוהבים קוטג' 1
אחוז. שרדת את החודש הראשון והאישה מתחילה להיראות פחות טוב
בבוקר ופחות נחמדה לפני השינה והעיגולים השחורים מתחת לעיניים
מתחילים להתכהות להם. ואבא ואמא שלה מתחילים להתקשר לעיתים
תכופות יותר, והיא מסתובבת בבית עם מבט מתלבט כזה בעיניים.
ופתאום מזוודה ישנה יצאה מהארון, וכל בוקר אתה מוצא את עצמך
מבטיח לה שהיום זה הראיון הגורלי וכל ערב אתה מוצא את עצמך
מנחם את שניכם. והמזוודה מתמלאת והילדים מסובבים את הראש הצידה
כשאתה מחבק אותם בגלל שהזיפים והריח עושים להם לא נעים. וערב
אחד אתה מוצא את עצמך על הספה בתחתונים, ואתה נזכר שגם בבוקר
היית ככה וגם בצהרים. ואז האישה נעלמת, וכל מה שנשאר ממנה
והילדים זה פתק עצוב שנכתב בחיפזון על איך השתנת ואיך הילדים
כבר לא מזהים את אבא. ואז מגיעה הזונה שהזמנת, וכל מה שאתה
יכול לעשות זה לבכות לה על הכתף. ואחרי שהיא הולכת מגיעים
המעקלים. חודשיים וחצי ועוד שבוע ברחוב ומכאן הדרך למגדל
עזריאלי מאד קצרה. ועכשיו אתה למעלה על השפיץ של הבניין העגול
הגבוה, הרוח נושבת לך בפנים ומכאן לסוף זה נפילה קצרה של כמה
שניות מהורהרות.

זה הפתרון, אתה יודע את זה, אשתך יודעת את זה, העולם יודע את
זה. אתה כבר לא מועיל יותר לאף אחד, אין לך אהבה בעולם. פשוט
קפוץ. בראש שלך אתה שומע את הקול המנדנד של אשתך חוזר ואומר
"גם את זה אתה לא מצליח לעשות? אפס." היית חושב שכל החיים שלך
יעברו לך מול העיניים ברגע כמו זה, אבל כל מה שאתה רואה זה סרט
ישן של צ'רלי צ'פלין, ואפילו לא אחד מצחיק. מסתבר שאפילו החיים
שלך לא מספיק מעניינים בשביל שהראש שלך יריץ אותם בשניות
האחרונות של חייך. אתה מחליט לעשות את זה באופן ידני ולהתחיל
להיזכר לבד במאורעות של החיים שלך. אתה מנסה להיזכר בלידה שלך
ולא מצליח, כל מה שאתה זוכר זה רק את המכה של הרופא, אז אתה
עובר ליום הראשון בגן, ולרותי היפה עם הצמות הארוכות, למשחק
המחשב הראשון שלך, לעלייה לכיתה א', המחשב הראשון, משחק
הכדורגל בכיתה ו' (המשחק שאחריו חטפת מכות מהקבוצה השנייה),
השדרוג הראשון של המחשב, טקס הסיום של כיתה י', הנשיקה הראשונה
בי"א, הטירונות והשירות בקריה כמזכירה, הזיון הראשון שלך בגיל
23 עם רותי מהגן, החתונה עם רותי, והלידות של ילדיך... כל
הימים שבזבזת בישיבה מול המסך המרצד בחברה הלא כל כך מצליחה
שלך מאבדים את מקומם בחייך כהשקעה רווחית ומקבלים את המקום הלא
כל כך נכבד של בזבוז מוחלט. והנה הרוח שוב נושבת באוזניך,
כאילו מזכירה לך שאם הגעת עד לשם אז לפחות תקפוץ ותיתן סיום
הולם לחייך העלובים. אבל אתה לא רוצה לקפוץ, לא רוצה להתייאש
ולא רוצה לקחת את הדרך הקלה החוצה. למרות החיים העלובים שלך,
ולמרות שלא השגת הרבה, ולמרות שאף אחד לא מאמין ותומך בך אתה
מחליט לרדת למטה ולהתחיל מחדש.  אתה לא נותן לעצמך יותר הנחות
ויורד במדרגות, וכשתגיע למטה אתה תלך ישר ללשכת התעסוקה ומשם
להתקלח אצל חבר. אתה תתחיל את חייך מחדש, והפעם תעשה את זה
טוב. בכל מקרה, הדלת לשפיץ של עזריאלי אף פעם לא סגורה.