"מה יהיה? מה יהיה?!" הוא התחיל להתרוצץ ממקום למקום בחדר.
"תרגע, יהיה בסדר.  שב!" הוא אמר, בעודו יושב.  זאת לא הייתה
הפעם הראשונה שזה קרה.
"אני לא יכול! אני משתגע" הוא התיישב, ומייד קם שוב והמשיך
ללכת בעצבנות אנה ואנה.
"כן, אני רואה. די כבר, אז היא לא התקשרה..."
"אבל היא אמרה שהיא תתקשר" הוא אמר, מתוסכל.
"אז היא אמרה.  ביג דיל, היא בטח עסוקה" הוא ניסה לתרץ.
"כן, זה תמיד תירוץ- 'אני באמצע'.  זאת כזאת סיבה מקולקלת" הוא
זילזל בה בבוטות ולא היה לו אכפת.  זאת לא הפעם הראשונה שהוא
זילזל בה.
"די עם זה.  אולי זה בעצם בשבילך..." הוא ניסה שוב.
"אם זה בשבילי זה לא עוזר.  שתתקשר ותעזור" הוא כעס.
"היא תתקשר, שב!" הוא הפציר.
"היא לא.  היא לא תתקשר כבר, אני רואה את זה..." הוא ישב,
ממורמר.  "זה פשוט לא ייגמר אף פעם".
"שב!"
"מה אני עושה? אה, תומר? איך עוברים את זה?"
"די, שב, יהיה בסדר" הוא חייך.
"אני לא יכול.  אני לא מאמין שזה עדיין ככה וזה לא משתנה.  היא
יודעת שזה משגע אותי, למה היא עושה את זה?"
"אני בטוח שהיא עושה את המכסימום..." הוא משך בחולצתו- "אתה
הרי יודע שהיא יכולה אם היא רוצה..."
"כן, אבל היא לא רוצה" הוא אמר והתיישב, חופן את ראשו בידיו.
הוא הרגיש חלש ומסכן.  "מה אני עושה?  איך אני פותר את זה?"
"תחשוב על זה קצת.  תנסה לשנות משהו, להמשיך, להפתח.  זה בטוח
יוביל לאנשהו"
"אני פשוט לא מבין כלום לבד.  אני צריך עזרה!"
"אז תבקש"
"זה לא יעזור.  לא נעים לי כבר לבקש, וגם היא פשוט...  לא
עוזרת".
"אולי תלך למישהו...  שמבין.  מקצועי? כזה שיעזור לך לעבור"
הוא ניסה להפיח בו תקווה.
"אני לא יכול, זה פשוט לא מרגיש לי טוב"
"תוותר כבר על הגאווה המטופשת שלך, אז מה אם כולם עושים את זה?
אתה לא יכול הכל לבד!" הוא כעס.  
"אתה יודע איך זה אצלי..."
"כן, אם לא היא אז אף אחת..."
"אני מנסה לבד! אני באמת מנסה, תומר.  שוב, ושוב אני חושב על
זה, כל ערב לפני השינה אני מנסה שוב.  לא הולך לי תומר, אני
אשתגע"
"היא אמרה בפירוש שהיא תתקשר?"
"כן!  כמה פעמים, והיא פשוט לא עושה את זה"
"אולי היא עושה הפסקה?"
"למה היא לא אומרת?  היא לא יכולה סתם להפסיק, גם אני פה.  זה
לא פייר".
"דיי כבר, יא סוציומט, היא צריכה קצת אוויר.  לצאת מהעצבים,
להירגע.  לדבר איתך זה לא בדיוק פותר משהו, כנראה..."
"אני יודע, תודה.  זאת הבעיה- לא פותר!" הוא שוב קם.  "אני
שונא את זה שאני לא מצליח לפתור.  זה לעשות הכל שוב ושוב וכל
פעם למחוק ולהתחיל מחדש.  זה כבר נמאס, וזה גם לא עוזר לעתיד,
זה רק מושך אותי אחורה"

"אתה סתם אומר, אל תקבע בלי לדעת"
"אני מרגיש את זה.  זה פשוט מרגיש לי רע, וזה לא היה לי אף פעם
עד עכשיו..."
"הגישה שלך, זאת אולי הבעיה הכי גדולה בקטע הזה.  אתה פשוט
נותן לעצמך להרגיש רע, אז בטח שאתה לא מגיע לפתרון.  אתה אפילו
לא בדרך".
"אבל אני באמת מנסה"
"אני יודע, אתה לא צריך לשכנע אותי.  אבל תנסה להוריד את הלחץ,
אתה נלחץ ומלחיץ.  זה לא צריך להיות אינסטינקט.  אם לא הולך
לך, קח צעד אחורה, אל תנסה בכוח".
"אבל אז זה פשוט ייעלם.  כבר לא יהיה לי את זה".
"למה אתה כזה פסימי?  וחסר אמונה?  תאמין בעצמך".
"זה לא עניין של בטחון, זה עניין של תוצאות בשטח, וכרגע אני כל
הזמן נכשל וגם עומד שוב להכשל".
"אז תכשל"
"אני כבר לא יכול להרשות לעצמי".
"למה? מה כבר שונה?"
"אתה צוחק?  זה הרגע הגדול, המכריע!  אם אני לא עובר את זה,
אין טעם להמשיך הלאה..."
"אל תהייה כזה סופני"
"זה פשוט נורא חשוב לי".
"נו, אז זה כזה חשוב ומשמעותי, נסה לעשות את הדבר הנכון"
"יופי תומר, אני פשוט לא מצליח.  כלום לא מצליח, כל מה שאני
עושה, זה פשוט לא נכון.  ואם הז כן, אז הדרך שלי לא נכונה, או
הגישה"
"עד כדי כך?"
"כן, אני כבר לא יודע מה הדרך...  וכמובן שהיא לא מתקשרת לומר
לי אותה!"
"למה הכל צריך להגיש לך על מגש של כסף? תחשוב לבד!"
"אני חושב, כאן כל הצרות מתחילות.  אני רוצה זווית אחרת".
"דבר על זה עם מישהו"
"נו! מישהו לא מתקשר!"
"מישהו שמבין"
"לא"
"אתה סתם עקשן..."
"גם, אבל זה לא נפתר לי אם זה לא ככה"
"אז שלא ייפתר לך.  אם זאת הגישה שלך, לא מגיע לך להשתחרר מזה.
זאת לא חוכמה לזרוק את כל האחריות עליה ולומר שזאת הדרך שלך
וככמה יהיה"
"אני יודע.  אני פשוט גרוע בזה.  פעם הייתי טוב".
"אתה לא גרוע.  אתה פשוט לא, לא רגיש לפרטים מספיק"
"אני אפס"
"אתה רואה, זה גם משהו"
"מה זה?"
"זאת גישה.  אמנם לא כ"כ טובה, אבל היא קצת אחרת".
"היא תעזור?"
"סביר להניח שלא, תהייה אופטימי יותר, חדור מוטיבציה!"
"הכל התחיל מזה שהייתי פסימי אבל מלא מוטיבציה.  זה שוחק.
רציתי לנסות המון, לפעמים אפילו רציתי שיצא רע"
"למה?"
"כי הלך טוב, ולפעמים צריך להכשל, אם לא עכשיו אז מתי?"
"ונכשלת"
"יותר מידיי.  זה כבר יצא משליטה.  רציתי להרגיש כשלון, לא
לההפך לכשלון"
"אתה לא כשלון"
"אז למה היא לא מתקשרת?"
"נרדמה.  אולי יצאה?"
"והשאירה אותי תלוי באוויר, כמו תמיד..."
"די!"
"אני יודע, אבל אני כבר באמצע הקטע, בתוך חוט מחשבה.  זה לא
פייר להפסיק ככה וזה קטע ממש חשוב"
"למה שלא תפגשו?  זה הרבה יותר קל, פנים מול פנים, שרואים את
הבעיה".
"היא לא מתקשרת אפילו"
"אז תתקשר אתה!" הוא הגיש לו את הטלפון.
"לא מתקשר, היא אמרה שהיא תתקשר כשהיא תבין.  גם התקשרתי כבר"
"אז מה? תפריע!"
"לא מפריע, הפרעתי מספיק.  אני לא רוצה להציק".
"מי אמר שאתה מציק לה?"
"סביר להניח ש..."
"לאו דווקא!" הוא התפרץ.
"אולי היא התנתקה מזה, למה להכניס אותה לזה שוב..."
"אתה רואה, אז תן לה מנוחה"
"נמאס לי להניח הנחות לגביה...  למה היא לא יכולה פשוט לבוא
ולשים את הקלפים על השולחן, שתתקשר כבר"
"אוף איתך"
"אני משתגע"
"תסבול בשקט"
"זה בהחלט סבל"
"עד כדי כך?"
"תקשיב, החוסר הבנה הזה, זה כבר הרבה זמן ככה"
"תתקן"
"אני לא הולך לעזרה מקצועית! אני רוצה להוכיח שאני יכול לבד"
"עקשן"
"אז אני עקשן, וכישלון, ואפס ופסימי...  וואו, לא פלא שלא הולך
לי"
"לאחרים זה כן עובד, הקטע הזה?
"יותר טוב מלי...  זה משגע, כאילו, כשלי לא הולך לכולם כן.
למה זה כל כך נגדי?"
"זה לא כזה נגדך, אתה סתם הופך את זה לכזה"
"נכןו, הכל בראש שלי..."
"כן"
"אז תסביר לי, בבקשה, איך אצל כולם זה זורן ויש הבנה ואפילו
נחמד, ורק אני דפוק ואידיוט עם דף מלא בעיות וכל פעם שמדברים
על זה אני לא מבין כלום, אני מתחיל להרגיש רע ואני הורס?"
"לא יודע מה לומר לך"
"גם אני לא"
"אתה פשוט צריך לוותר לעצמך קצת..."
"כלומר?"
"תרד מזה!"
"השתגעת?! לוותר?! על זה??!!"
"אולי זה מה שצריך?  זה ישפר לך את מצב הרוח קצת.."
"אבל בסופו של דבר זה רע, לוותר"
"למה?"
"כי זה חשוב לי!  וזה עוזר, כאילו, מהותי כזה..."
אבל תקשיב, לפעמים צריך פשוט להוריד הילוך, לא לכוון לשמיים"
"אני יודע.  אבל אני מעדיף להיות ככה, עם הבעיות"
"למה?"
"כי עוד יש סיכוי לפתור אותם.  אם אני מוותר אז, הלך עליי.
כן, יהיה יותר קל, אבל זה גם החמצה וגם קשה"
"כי?"
"זה חשוב לי!  אני משקיע בזה לפחות שנתיים מהחיים שלי, אי אפשר
לוותר עכשיו"
"אבל אם זה לא זה, אז למה בכוח?"
"לא בכוח, אבל אולי באופן מלאכותי כדי שזה יחזור להיות טבעי.
אתה מבין, לפעמים מושכים משהו בכוח כדי שהוא יחזור בסופו של
דבר להיות שגרתי"
"אבל זאת בדיוק התקופה הסוערת!"
"נכון, אבל צריך לעבור את זה, לא לוותר".
"איך שאתה רוצה"
"כן, בסופו של דבר זאת החלטה שלי.  אני לא יכול להחליט לבד, לא
כל הגורמים תלויים בי..."
"כלומר?"
"כלומר זה לא רק אני..."
"זה בעיקר אתה.  אצלך הבעיה, לא?"
"אני כבר לא יודע איפה היא..."
"תקשיב שנייה, לך. תנוח.  שב, תרגע, תעזוב את זה עכשיו.  אם
היא תתקשר תנסה שוב"
"ואם לא?"
"אז לא.  הרווחת שקט נפשי וגם אתה יודע שעשית כל שיכלת כדי
לפתור את זה"
"אבל אולי זה שהיא לא מתקשרת אומר שקשה לה?"
"אולי.  אולי היא צריכה עזרה.  אולי היא עובדת על זה?  אולי
היא שכחה מזה והלכה לחפש לה חיים"
"אני לא יודע"
"די, תרגע"
"אני מנסה.  אני פשוט לא מבין כמה זמן לוקח לפתור דבר כזה".
"גם לך לא פשוט"
"אבל אני יותר טיפש.  וגם פחות מבין.  לה יש את כל הנתונים שלי
וגם את שלה, היא צריכה לדעת יותר"
"זה לא תמיד מספיק"
"אבל זה גם משהו".
"צודק".
"אוף"
"די, נו, אתה סתם מתעצבן"
"ברור, זה מעצבן!"
"היא תכף תתקשר ואז תפתרו ביחד.
"היא לא".
"תקווה לפחות!  תסמוך עליה"
"אני לא יכול.  אני מצטער, תמיד אמרתי שמתמטיקה מייאשת.  אני
בחיים לא אפתור טריגונומטריה במתכונת.  אני צריך לרדת לשלוש
מהיר.  למה בגרויות עכשיו?  למה אני צריך לעבור את זה?  היא
אמרה שהיא תדבר עם המורה ותודיע לי, מה אני עושה?"