חושך ואור משמשים בעירבוביה, לבן לפני שחור ושחור לפני לבן,
ובכלל אין אפשרות להבין מי הוא הלבן ומי השחור, אין התחלה ואין
סוף, אין טוב ואין רע.

בעולם שבו שולט הבלבול, אף אחד אינו יודע מה נכון ומה לא נכון,
אין מי שייקח מנהיגות ויכוון אותנו לאור האמיתי, כל המנהיגים
הם דיקטטורים, לכל אחד יש אינטרס פרטי, לאיש לא אכפת מה קורה
לשני, ואף אחד לא באמת חושב על העם שלו, אם בכלל עדיין יש עם.

בעולם שבו הכל פתוח, וכל אחד בונה לעצמו תרבות חדשה, ומלחמות
תרבות הורגות באמת, האחד נלחם בשם הדת, והשני יוצא להלחם נגד
האלוהים, ואותו שבשמיים איש לא שואל, הוא לא באמת מעניין.

בעולם שבו כולנו לוחמי חירות וחופש, חופש הדעה, לחשוב מה שאני
רוצה, חופש הדיבור, לאמר מה שאני רוצה, כל אחד רוצה להיות יותר
פטריות מהשני, לא משנה במה, לא משנה מתי, ואין מי שיבדוק במי
אני פוגע, אין מי שיבקר מה נכון ומה לא.

בעולם שבו כולם מדברים על שלום ועל צדק, ומדברים על התפתחות
וקידמה, וממשיכים לדבר על עזרה לזולת ושינוי פני החברה, ושכולם
חברים של כולם, וכל זה כאילו אין לנו מספיק צרות בעולם.

בעולם שבו כל אחד רואה את מה שהוא רוצה לראות, אך מדבר כאילו
הוא כבר יודע הכל, "לי יש את הדרך שתוביל אותנו לעולם טוב
יותר", ומוסיף "ובשביל צריך לעבוד קשה, ולוותר על הרבה", אך
הוא לא מוותר על כלום, הוא ממשיך בדרכו שלו.

בעולם הזה כל יום קם גיבור חדש, מנהיג חדש, אליל חדש, אלוקים
חדש, כמה שיותר מהר יותר טוב, את הקודם זורקים מעלימים, הוא
כבר מיושן אנחנו מתקדמים. וגם החדש יודע שיומו קרב, כל יום
עליו להיות יותר חזק, יותר מקורי, יותר ביזארי, יותר מעניין,
יותר יותר, ולא, גם אותו יזרקו ומהר.

בעולם הזה שממשלות קמות ונופלות בשנתיים, כל מעצמה זה רק עניין
של זמן, הכוכבים מנצלים את הזמן המועט שיש להם, וכולם מקווים
להרשם על דפי ההסטוריה, ששם כל אחד רוצה להשאיר חותם.

זה העולם שלנו, ואם לא נפתח מהר את העיניים, ואם לא נדע להסתכל
סביב מי יודע לאן עוד נאכל להתדרדר. אנחנו צריכים להתעשת ומהר,
צריך משהו חדש שיעמוד על הרגליים ויפתח לכולם את העיניים, משהו
שיודע לדבר מספיק יפה ומשוך כדי שימשוך את כולם, מנהיג אמיתי
ולא סתם אחד.

אבל בעצם גם אם אכן נמצא אותו, זה לא יעזור, כי גם הוא ייעלם
מעולמנו במהרה, כמו כולם.