אני ותמרי הבטחנו אחת לשניה שתמיד תמיד נאהב.
אפילו אם אני אהיה מלאנתלאפים קילומטר מפה וליהפך. אפילו אם
המוח כבר ישכח תמיד ניהיה אחת אצל השניה בלב. אפילו אם בפינה
הכי קטנה.
איפה הפינה הזאת?
ניסיתי לחפש אותה אבל לא מצאתי. חשבתי פעם שיש מקום כזה בלב
שבו כל מי שאתה אי פעם פוגש הולך אליו, אפילו אנשים מהרחוב או
כאלה שאומרים להם סליחה באוטובוס. אפילו נהגי האוטובוס.  אותם
אנשים עומדים בחדר אחד, שמתרחב וגדל כל הזמן, והם תמיד שם,
מוכנים לשימוש. עומדים בעטיפה נוצצת עם כוכבים ומחכים שהיד
הענקית שלי תישלח מלמעלה ותבחר אחד מהם. מוכנים שאני אקח את
החכה שלי ואדוג אחד מהם החוצה ואתחיל איתו קשר.
אפשר לומר שהיו לי הרבה קשרים, אבלי אי אפשר לומר שהיה לי קשר
כמו עם תמרי.
תמרי היא רק שלי. לא של אף אחד. פעם שהיו לה עוד הרבה קשרים
הרגשתי שהקשר שלנו מתרופף. עד שהוא נפרם לגמרי. אבל הבטחנו
וככה זה. ואני חושבת שעכשיו היא בפינה הזאת, בחדר הזה, מחכה
שאני אוציא אותה משם. והוצאתי אותה. עכשיו הקשר שלנו נקשר שוב,
אבל הוא רופף.
אני לא חושבת שהוא יצליח להחזיק כל מה שעובר עלי. היא כתבה לי
פעם שהיא תיהיה הכתף שאני אוכל לבכות עליה, אבל אני מרגישה
כאילו אין לי כתפיים בכלל.
שמישהו יקרא לרופא.