שמש חורפי של צהריים נסתה לתת אור לסביבה המדברית שמעבר
לגדרות. כל המקום הזה מוקף הרים מדהימים שנותנים חשק של טיול
ושקט.  כל המקום מורכב מביניינים חסרי צבע או זיהוי.
  מעבר למגורי הקצינים- אם קצת מתאמצים להסתכל אז אפשר אפילו
לראות את איש ההרים. באמת אם לוקחים שניה של שקט ומסתכלים טוב
אז אפשר לראות אותו שם. זה מדהים כי למרות שאי אשפר לראות את
פניו יודעים שהוא מחייך- המקום האהוב עליו הוא בדיוק בנקודת
האמצע בין מגורי הקציני למגורי הח"ן...
  ערב שישי הגיע- השעה היתה אחת אחר"צ - משום מה גם לשמש נמאס
להאיר  כל השבוע, אז היא נחה היום. הלכתי לכיוון המגורים- ושם
הוא היה כהרגלו- עומד על פסגת ההר. ידיו היו פרוסות לצדדים,
מחייך מאוזן לאוזן והוא קרא לי בשמי לבוא אליו. חייכתי אליו
בחזרה ורק שלחתי לו "שבת שלום".
  התקלחתי איזה חצי שעה. בזמן שחזרתי לחדר והתלבשתי ברישול
חשבתי על פינת שקט בכל הרעש, מייד קפץ לו בראשי איש ההרים.

  אז יצאתי אליו. התחלתי לרוץ לעבר ההרים, קפצתי מעל הגדרות
וטסתי במעל ההר. לא טעיתי הוא באמת מחייך כל הזמן, חיוך שליו
ומקבל, חיוך של אושר פנימי ושלוות נפש.
  כשהגעתי לפסגת ההר שלו הוא פרש את ידיו התקרב אלי ונתן לי
חיבוק אושר. הוא לקח את ידי והחל ללכת, לרדת מההר... הוא זימזם
לו שיר של טיולים, שכחתי כבר איזה.
  טיילנו במשך שעתיים בערך ושמתי לב שאט אט מתגנבת לה השבת
לכיווננו. שאלתי אותו מה נשעה כשתגיע החשכה- הוא אמר לי לא
לדאוג... הוא ענה לי בחיוך שובה לב שכזה, וכל כך היה בטוח
בעצמו שהאמנתי לו- ובאמת שלא דאגתי.
  הלכנו עוד זמן מה עד שהגענו לצלע צוק גבוה, הוא החל לעקוף
אותו, ואני אחריו. השמש כבר החלה לשקוע והאור התמעט לו לאיטו
במהירות מבהילה. איש ההרים הגביר מעט את קצב הליכתו, הוא פנה
כמו לתוך צלע ההר ונעלם. נבהלתי לרגע והלכתי שבו הוא נעלם,
היתה שם מערה.
  היא היתה חשוכה ונראתה ארוכה מאוד. צעדתי צעד קדימה ורציתי
לקרא לו בשמו של איש ההרים- אך לא ידעתי אותו... "הלו..."
אמרתי לתוך החושך. "לאן נעלמת?!" הוא יצא מתוך החושך, דמות
מחייכת- מעט כעסתי על כך שהשאיר אותי לבדי. "בואי אחרי." הוא
שלח את ידו אלי. מחזיקה בידו עקבתי אחריו אל תוך המערה. בקצה
המערה ראיתי נצנוץ של אור , התקרבנו אל אותו נצנוץ. פנינו
שמאלה לתוך כוך שבו בערה אש במדורה. על האדמה היו מפוזרי
שמיכות, תיק טיולים, תיק גיטרה וספרים.
  "שבי." אמר לי בזמן שהתקרב למדורה. "תתרווחי." הוא התישב על
אחת השמיכות. אז ניגשתי אליו והתישבתי מימינו. היה כל כך חמים
ונעים ליד האש, והאש הרעיפה צללים כל כך יפים על פניו של איש
ההרים. הכיסוי לגיטרה היה משמאלו, הוא לקח אותו אליו, והוציא
את הגיטרה. הוא לקח את אחד הספרים שהיו מפוזרים בכל מקום ואמר
לי לבחור שיר.
  דיפדפתי בספר ולא היה לי ממש חשק לקרא את שמות השירים... אז
רק דיפדפתי בין כמה דפים ואמרתי לו מבלי להסתכל על שם השיר"
"את זה!" הוא לקח את הספר אליו והתבונן בדף. "שיר אהבה
בדואי..." הוא חייך. "בחירה מעולה."
  מאותו הרגע נאבדה לי תחושת הזמן, וכל מה שאני זוכרת זה
ששרנו אחר כך דיברנו במשך שעות, עד שכמעט נרדמתי מרוב
תשישות... אז הוא חיבק אותי עד שנירדמתי.

  התעוררתי כאן בחדר 15 בבנינין המגורים של הבסיס, בין עוד 5
בנות, מיטות קומותיים קפיצים, והמון בלאגן. בין כל הרעש, האבק
והמדים הזרוקים סביב נזכרתי- שלא שאלתי אותו לשמו.