שעת צהריים מוצאת אותנו עוצרים מול הקיוסק של שמעון. שמעון זה,
הוא היה כדורגלן גדול, אפילו שיחק בנבחרת. היום יש לו קיוסק
בכביש הראשי של באר-שבע. יש לנו רוטינה קבועה - אנחנו תמיד
קונים פיצוחים בקיוסק של שמעון. זאת סגירת מעגל אצל דניאל,
כזאת שאני הצעתי לו בפעם הראשונה שנסענו לכאן. מאז שהוא היה
ילד הוא היה מגיע אל הקיוסק ומתבונן מרחוק בשחקני כדורגל. אבא
של שמעון ניהל את הקיוסק ודניאל היה בא ומנסה לתפוס איזה ניצוץ
של מישהו שאת השם שלו הוא היה רואה רק בעיתון. אבא של דניאל לא
נתן לו ללכת למגרש כדורגל. רק בטלוויזיה. דניאל היה עושה
סיבובים גדולים בדרך לכל מיני חוגים ופעילויות של אחר-צהריים,
רק בשביל לעבור ליד הקיוסק הזה ולראות בגודל טבעי את השמות
ממוספי הספורט והרדיו. לא ברור לי מה בדיוק קרה שם, אבל ממה
שהבנתי היה סיפור שאבא של דניאל הופיע בטלוויזיה ותקע איזו
הערה על זה שזה לא בסדר שכדורגלנים מקבלים יותר כסף מאקדמאים.
מישהו זיהה שדניאל זה הבן שלו. ושמעון ועוד איזה כדורגלן תפסו
את דניאל, אז ילד בן 14 בערך, ואמרו לו שלא יחזור לשם יותר. מה
שיותר כאב הייתה הערה שלהם ש"לא ייצא ממנו כלום והוא יגמור כמו
אבא שלו "בדירה מסכנה עם אישה בדיוק כמוך ורכב יד שלישית מלפני
עשר שנים".

אז כאמור, שעת צהריים מוצאת אותנו עוצרים כהרגלנו מול הקיוסק
של שמעון. דניאל לא צריך לרדת מהרכב. מספיק שרואים אותו דרך
החלון הפתוח של מושב הנהג. אני יוצאת לבושה במראה המחויט של
אשת היי-טק טיפוסית, צועדת לי אל הקיוסק ומבקשת מאתיים גרם
בוטנים, אותה כמות גרעינים וזורקת ד"ש מדניאל, הבן של הדוקטור
שהיום הוא ראש מחלקה כבר, כן, קידמו אותו, ואני החברה שלו, כן,
ההיא מקודם, החלפתי תסרוקת, הנה הוא כאן באוטו, זה ההונדה
החדשה, כן. בוא תגיד שלום. אתה עסוק. אני מבינה. זה אתה שם
בתמונה על הקיר, איך היית רזה פעם, פשוט אי אפשר להכיר אותך.
תשמור את העודף. ביי.

אנחנו ממשיכים אל מעבר לבאר-שבע, לאחד מהפרברים השקטים שלה.
"מה שם ההורים שלו עוד פעם ?" שואלת אמא. "נחמיה ואהובה הפנר".
"הם דוברים אנגלית נכון ? לא נצטרך דיבוב ?". "אין בעיה אמא,
הם יודעים כמה שפות, פרופסורים שניהם. חוץ מזה שאבא מבין עברית
בסדר ואת עוד זוכרת משהו". אמא של דניאל מרצה בהיסטוריה, אבא
שלו מרצה בפילוסופיה. כל כך טיפוסי שהוא יאהב כדורגל וילמד
הנדסת מזון. "שניהם פרופסורים ? חשבתי רק אחד מהם. איזה סיפור.
ואנחנו שנינו מומחים בעבודות כפיים. ועסקים. יהיו לכם ילדים
מעורבבים טוב".

אבא של דניאל מסביר לאמא שלי על בעיות בחינוך אקדמי. אנשים
מתייחסים לתואר כמו שפעם היו מתייחסים לבגרות ובגלל זה כל
התלמידים לתואר ראשון רק מחכים שהשנה השלישית תיגמר. הוא
מתייסר. יש לו מדי פעם כאלה שאוהבים פילוסופיה אבל לוקח זמן עד
שהוא זוכה לסמינר כמו שצריך בלי פרחי קיר ונוכחים נפקדים.
כרגיל זה קורה בתואר שני. הוא ממשיך את הנאום. "חשיבות הקניית
אהבת החכמה לנוער" הוא עובר לטחון את הנאום הקבוע שלו משם.
חיכיתי לרגע הזה. תמיד הוא מגיע לקטע של חשיבות הקניית אהבת
החכמה לנוער. איש משעמם אבא של דניאל. למזלי הרב דניאל ירש את
הקסם של אימו שעסוקה בלהקסים את אבא שלי בעודף מרץ שלה ועשרות
אנקדוטות קטנות כיאות למרצה מתוסכלת להיסטוריה עתיקה.

מרצים להיסטוריה, סיפר לי תאומי הוירטואלי שחוטא בתחום הנ"ל,
מתחילים את הקריירה שלהם בדוקטורט סוער על הרגלי ההצבעה של
עובדי הבמה במזרח לונדון בשלהי המאה התשע-עשרה. כשהם מגלים שזה
לא מעניין אף אחד הם עוברים משבר קיומי תוך כדי הרצאה על
נושאים בנאליים כמו מלחמת העולם הראשונה שמשום מה ממלאים
אולמות. הם מעבירים את חייהם במלחמה פנימית בין מה שמרתק אותם
לבין מה שמרתק את שאר העולם, כשבשלב שבו הם זוכים לקביעות הם
מתגרשים ומחליפים את העדפותיהם המיניות או שבוחרים בדרך
הפודינג של הערב, בה הם משלבים את תוצאות ההצבעה בקרב עובדי
הבמה בערמומיות לתוך מלחמת העולם הראשונה כשאף אחד לא שם לב
ואפילו זורקים רמז שמי שיענה על השאלה הזאת במבחן יקבל את מלוא
הנקודות אם רק יפגין ידע מינימלי.

בחוץ יש קולות ילדים ודניאל. הוא מנצל את העובדה שיש לו עם מי
לשחק כדורגל בשביל לרוץ עם האחיינים שלו ולקרוע את ילדי השכונה
והאבות שלהם פלוס הגיסים שלו שהוא לא יותר מדי סובל. האחיות של
דניאל מחליפות חיתולים. אני לבד מכרסמת את העפרון שלי בשקט
בזמן שכל ההתרחשויות האלה קורות סביבי.

הכל מחזיק במקום. ההורים שלי לא רבים ביניהם. דניאל לא רב עם
אחותו הגדולה על זה שהוא מעודד את הילדים שלה לשחק כדורגל, כי
הפסיכולוג אמר לה שזה טוב שהילדים ירוצו ויוציאו מרץ כי אז הם
לא מציירים ילד בלי ידיים ובית בלי חלונות. דניאל לא רב עם
אחותו הקטנה כי היא עסוקה בתינוק, מה שמונע את העוינות ההדדית
שקיימת אצלם תמיד להופיע. דניאל לא רב עם אמא שלו על זה
שהחתונה הולכת להיות בחו"ל כי ההורים שלי משלמים על כרטיסים
לכל המשפחה שלו. דניאל לא רב עם אבא שלו על זה שהוא הלך ללמוד
מדעים מדויקים ולא מדעי הרוח כמו כל שאר המשפחה כי הם לא באמת
מדברים אחד עם השני שיחות עמוקות כבר כמה שנים.

אף אחד לא שם לב אלי לראשונה. ההורים שלו תמיד מכרכרים סביבי.
גם האחיות שלו. לאחיות שלו יש אינפטואציה מוזרה עם העור הבהיר
שלי. יותר מדי שנים בשמש הבאר-שבעית כנראה הרגילו אותן לאנשים
שזופים בלבד. לא יכולתי לחיות במקום הזה. יסלחו לי הבאר-שבעים
כולל שחקני הפועל באר-שבע שנותנים עונה טובה השנה אבל אני לא
הולכת לגור כאן. יש גבול כמה שמש אני מסוגלת לעכל. לא שדניאל
לוחץ עלי. נוח לו הריחוק מהבית.

ישראלים הם עם מוזר לגבי בית. לא ברור לי. אצלנו בגיל 18
מעיפים את הילדים החוצה ועדיף רחוק עד לקאל-טק אם אתה גר בחוף
המזרחי או עד לאייבי ליג של מסצ'וסטס אם אתה בחוף המערבי. אם
הם נחתו קרוב מדי - קרי בגראז' - אז משהו נדפק בחינוך שלהם
וההורים צריכים להאשים רק את עצמם. כאן ? האחות הקטנה של דניאל
ובעלה גרים יחד עם ההורים. האחות הגדולה שלו גרה רחוב ליד. רק
המחשבה על זה שכל פעם שאני גומרת חזק מדי ההורים של דניאל
ישמעו אותי מנעה מדניאל להגשים פנטזיות ילדות במשך הרבה ביקורי
סופ"ש אצל ההורים (ואז הם טסו לחו"ל וגיסו היה במילואים והאחות
הקטנה הלכה לגור עם האחות הגדולה שתעזור לה עם התינוק ובמקרה
הופענו לנו לתומנו עם איזה שקר דפוק על זה שעושים חיטוי בדירה
וזה עדיף על מלון). אצלי כולנו ראינו את הדלת בגיל 18. וזה לא
נראה לנו חריג.

אני מתגנבת לתוך החדר שלו. ההורים שלו לא נגעו לו בחדר מאז
שהוא הלך. הם מאוד שמחו לעבור לבית עם חמישה חדרים ככה שלכל
אחד יהיה חדר והם השאירו את החלוקה המקורית. כשאנחנו באים
אנחנו ישנים בחדר הזה עם מיטה נפתחת. בזמנו הפנוי החדר הזה
מתפקד כחדר העבודה של אבא שלו. עבודות סמינר בפילוסופיה רובצות
בערמות מבולגנות בקפידה על שולחן העבודה. מעליהן משקיף פוסטר
של אפרים דוידי במדי נבחרת ישראל. "את אוהדת בני יהודה ועוד
מעיזה לשאול אותי מי זה אפרים דוידי ? אצלכם אף שחקן בית לא
הגיע לנבחרת אז" אמר לי דניאל כשראיתי את הפוסטר לראשונה. "לא
נכון", עניתי. "האווירון הגיע". "שנות השמונים דלית" הוא
מתקיל. "אהוד בן טובים ?" אני מהמרת. "היה בנבחרת בשנות
השבעים. נסי שוב". "יעקב אסיאג ?". "לא היה בנבחרת למרות שהגיע
לו והוא גם לא שחקן בית". "הוא נולד בבית"ר ?". "נצרת עילית".
אין לי סיכוי מול דניאל. הוא לא עכבר כדורגל טהור אבל הוא יודע
הרבה יותר ממני ואם יש כזה שחקן הוא לא גילה לי על קיומו. חוץ
מזה שפיתחתי סימפטיה לבני יהודה רק בשנות התשעים. אפרים דוידי
לא משקיף עלי. גם הוא מתעלם ממני. הוא דוהר  עם כדור לבן שתקוע
לו ברגל ימין. מבטו בנקודה נעלמה בדשא. אין עוד תמונות ששרדו.
אוסף התקליטים של דניאל מאורגן בארון. החלק של האוסף שהוא בחר
להשאיר מאחור כשהוא עבר לעיר הגדולה. כל מיני דברים שהוא קיבל
או שההורים שלו הורישו לו והוא לא בדיוק הצליח להתחבר אליהם.
אני שמה תקליט ג'אז שהיה מונח במקום בולט (על הפטיפון).
הרמקולים משמיעים בשקט סקסופון קליל שרק בורותי המוחלטת בתחום
מונעת ממני לזהות את נגינתו. המיטה רכה אבל אני בוחרת להתיישב
על הרצפה וממשיכה במאבק עיקש מול עפרון איפור.

כשסיפרתי לדניאל על זה שאני אוהדת את בני יהודה הוא לא היה
מרוצה. "הם הורידו אותנו ליגה" הוא רטן וסיפר לי את הסיפור
קורע הלב על יוסי בניון שהבקיע פנדל בדקה התשעים של המחזור
האחרון, ניצח את מכבי חיפה ורץ אל האוהדים שמח. אבל הם כבר בכו
כי הם שמעו שגם בני יהודה קיבלו פנדל בדקה התשעים וניצחו
ובאר-שבע תרד אחרי עשרים שנה. יוסי רץ אליהם בשמחה אדירה
והתחיל לבכות תוך כדי ריצה. "רגע מדהים" אמרתי לו וחשבתי שכרגע
זה שבאר שבע הורידו את בני יהודה אומר שהיום בלילה במקום
להוריד אותו אני אוריד את הזבל ושתי בירות לפני השינה כי לא
נראה לי שיש לו מצב רוח. הוא רטן את דרכו ולא עזרו השקרים שלי
שאני רק אוהדת בעיתון ומהטלוויזיה ושנקשרתי אליהם רק כי
קודריצקי נהרג בתאונת דרכים. באר-שבע היו אז בתחתית הליגה
השניה. בני יהודה בליגת העל ואפילו שיחקו יפה. קניתי צעיף של
באר-שבע ביום שאחרי ה"אין לי מצב-רוח היום" בשביל להקדים תרופה
למכה. אפילו הלכתי איתו למשחק שלהם מול הכח ר"ג. בסוף אותה
עונה בני יהודה ירדו ובאר שבע עלו. הוא הלך עם עניבה כתומה
לעבודה לאות הזדהות.

הפעם הראשונה של דניאל לא הייתה על המיטה שאני נשענת עליה. היא
הייתה בבית של החברה הראשונה שלו שהייתה פרחה טוטאלית והוא
בכלל יצא איתה רק בשביל להרגיז את ההורים שלו. היא הייתה יותר
מנוסה ממנו. ככה שהוא הרוויח פעמיים. שאלתי את דניאל פעם אם
הוא רוצה שאני אעשה לו מבטא ערסי במיטה והוא אמר שהספיק לו
להעביר ככה את חטיבת הביניים. בתיכון היו לו כמה חברות. יכול
להיות שהוא היה מאוהב בהן. שאלתי אותו. הוא לא היה בטוח. אני
בטוחה שאף פעם לא הייתי מאוהבת במישהו לפניו. לקח לי זמן
להודות בפניו בזה. הייתי דלוקה על החבר שלי בצבא. כל מה שהיה
אחריו היה לשימוש אישי אבל ללא רגשות טובים. בתיכון היו לי
מחזרים בעיקר. אבל לא יצאתי עם מישהו יותר משבוע. בסוף י"א
החלטתי לפתור את נושא הבתולים. הריבים של ההורים שלי כנראה
גררו את זה. רציתי לעשות משהו שיזכיר להם שאני קיימת. כשחזרתי
הביתה אחרי זה ואמרתי לאמא שלי שאני כבר לא בתולה היא מאוד
שמחה. היא רק שאלה אם הוא היה עדין ואם השתמשנו באמצעי מניעה.
הלכתי לאבא. הוא אמר שזה קצת מוקדם מדי אבל הוא יודע שאני
התפתחתי ואני לא ילדה קטנה וכל זמן ששמרתי על עצמי והוא סומך
עלי שאני נבונה, אז אין מה לעשות והוא משלים עם זה. אחר כך הם
חזרו לריב.

זה לא היה כזה נורא. סימנתי את המטרה שלי חודש מראש. מישהו
חמוד שדאגתי לבדוק שיש לו ניסיון. אחד שיתאהב בי כדי שאני אוכל
לזרוק אותו ולא להפך. קראו לו ג'רמי. היה לו שיער בלונדיני חלק
עד הכתפיים. הוא היה יהודי, או שלפחות עבר ברית מילה. הוא היה
תלמיד מצטיין ושיחק כדורסל בנבחרת בית ספר. היינו ביחד
חודשיים. הוא היה עדין איתי והשתמשנו באמצעי מניעה. הוא היה
טוב יותר מאלה שבאו אחריו עד דניאל. זרקתי אותו אחרי חודשיים,
כשהרגשתי מספיק מיומנת. הוא סגר את עצמו בחדר והמשטרה באו
להביא אותי אליו כי הוא לא היה מוכן לפתוח את הדלת לאף אחד
אחר. הוא פתח לי את הדלת בלי חולצה ועם עיניים נפוחות מבכי.
הוא ניסה לחבק אותי אבל נרתעתי אחורה, אז הוא התיישב על המיטה
ששבוע קודם עוד קראתי לה 'המיטה שלנו'. שאלתי אותו אם הוא הולך
להתאבד או שזה משבר רגעי ואחר כך הכל יהיה בסדר. הוא שאל למה
אכפת לי ואם בכלל אכפת לי אם הוא יחיה או ימות. אמרתי לו שיש
משטרה בחוץ ואנשים דואגים. "ומה איתך ?" הוא שאל. "את לא עונה
לטלפונים, את לא מוכנה לראות אותי, בבית ספר את מתנהגת כאילו
אני לא שם". "זה לא שאני יוצאת עם אנשים אחרים" אמרתי לו. "אני
גם מתגברת עליך". זה היה שקר. התגברתי עליו עוד לפני שהתחלנו
לצאת. "אני אוהב אותך. בבקשה תחזרי אלי" הוא אמר ודמעות יורדות
על לחייו. מצמצתי חזק. ירדה דמעה אחת בכוח מהעין השמאלית שלי,
אמרתי לו "לא. אני לא יכולה. מצטערת" ופניתי לצאת. "אני אהרוג
את עצמי" הוא אמר. "אני אהרוג את עצמי ואז תראי כמה אכפת לך
יהיה ממני ואת תתגעגעי אלי ותבכי למה את עזבת אותי". לקחתי
נשימה ארוכה. היו לי בראש יותר מדי סיבות טובות למה למנוע ממנו
התאבדות, חלקן אגואיסטיות וחלקן לא. אבל לא ידעתי מה לעשות. אז
ניסיתי להישאר רגועה. דיברתי לאט. "אתה לא תהרוג את עצמך כי
אני לא רוצה שתהרוג את עצמך". הוא בהה בי והנהן. "תצא עם בנות
אחרות" אמרתי לו מהר יותר והרגשתי את המבט שלו אובד לי. תחתכי
את ההפסדים, חשבתי. "ביי" אמרתי בחיוך שקיוויתי שנראה מתנצל.
ויצאתי. אמא שלו ושני שוטרים חיכו לי בחוץ. "הוא בסדר" אמרתי
בקול כדי שגם הוא ישמע. "זאת תקופה לא קלה גם בשבילי אבל אין
ברירה. צריכים להמשיך". נשמעתי בוגרת. אמא שלו הסתכלה בי
בהערכה מהולה בתחושת אובדן. היא בטח תפרה לי כבר שמלת כלה.

הורים אוהבים אותי. ההורים של דניאל אוהבים אותי כמו בת. זה
אומר שאמא שלו ניסתה לשכנע אותי ללמוד היסטוריה כמו שתי בנותיה
ואבא שלו הציע לי שנעבור לגור אצלם אם תהיה לנו בעיה כספית
והוא יוותר על חדר העבודה שלו. דמיינתי את עצמי משוטטת בעירום
בקופסא של כמה מטרים רבועים, פוסטר של אפרים דוידי וחלון אחד
שפונה לכביש בזמן שדניאל רב עם ההורים שלו בסלון. האחיות שלו
התלהבו מהשיער החלק הארוך שלי והמבטא האנגלי הקל. הגיסים שלו
השתדלו לא להסתכל לכיווני. עד עכשיו אני לא יודעת מה צבע
העיניים שלהם. אני אהבתי לשבת בשולחן ביום שבת, כמו הארוחה
שהייתה לנו לפני שעה ושהשולחן יהיה מלא במשפחה.

זה משהו שלא היה לי מאז גיל אחת-עשרה. ההורים שלי ניסו לעלות
לארץ כשהייתי בת שש, אבל העסקים של אבא שלי בארץ לא תפסו
וכשהייתי בת שתים-עשרה הם חזרו. אמא שלי לא רצתה לעלות. היא רק
נסחבה כמו עקרת בית טובה. היא סבלה מהיעדר החיים האמריקאים
אליהם היא נולדה והצליחה להתחמק מלימוד עברית. אבא שלי איבד את
המוטיבציה הציונית כשאחי הגדול נשלח ללבנון והעסקים קרסו בגלל
המשבר הכלכלי. אז הוא לקח אותנו, 'כמו עניים בלילה' אמא קראה
לזה, בחזרה לעסק בפילדלפיה שהוא עדיין היה בו שותף. אמא לא
סלחה לו על זה. ההשפלה של לחזור עם הזנב בין הרגליים. אחי
הגדול נשאר מאחור, הוא רצה לסיים את השרות עם החברים שלו. גם
על זה אמא לא סלחה. אבא עבר לישון בחדר הריק של אחי כי אמא
הייתה בוכה כל לילה על הילד שלה שמחכה למוות כל לילה עם רובה
צלפים. זה היה התירוץ הרשמי שפיצל את המיטות, הבכי שלה שאף פעם
לא שמעתי מהחדר הסמוך. אחי חזר לפילדלפיה בגיל 22 והשכיב כל
בחורה יהודיה טובה ברדיוס חמישים קילומטר לפני שהוא הלך
לקולג'. ככה זה כשאתה לוחם אמיץ בצבא ההגנה לישראל. ההורים שלי
כבר גרו בבתים נפרדים. חשבתי שהוא יחזור והכל יירגע. אחרי שנה
הכל באמת נרגע. הם חתמו על הסכם גירושין. אמא שלי עברה
לניו-יורק לגור ליד ההורים שלה. אני ויתרתי על אוניברסיטה
יוקרתית בשביל לעלות מחדש. היו לי הרבה סיבות. חלקן לא
אגואיסטיות.

יש צל שנופל עלי. אני מביטה ורואה את דניאל. "לכאן נעלמת ?".
"כן. סתם עצרתי לחשוב". "ומה גילית ?". "שהקצה של העפרון הזה
אכול מדי וצריך לחתוך אותו". "מה קרה שחזרת אליהם, לעפרונות
האלה ?". "אני לא יודעת. זה פשוט קרה. נגמר הכדורגל ?". "כן.
עכשיו יש את הקטע עם העוגה של ארבע". "תגיד". "מה ?". "למה אתה
לא שואל אותי דברים יותר ?". "מה זאת אומרת ?". "פעם היית שואל
אותי שאלות ישירות. עכשיו אני כבר כמה שבועות מחסלת עפרונות
איפור ורק עכשיו שאלת אותי על זה". "פעם הייתי שואל דברים אבל
גיליתי שיש דברים שאת שמחה כשאני שואל ואז יש לך כזה ניצוץ קטן
בעיניים שלא רואים אצלך ויש דברים שאת לא רוצה שאני אשאל ואז
את מתחילה לדבר לאט לגבי דברים שאני צריך לעשות ושכחתי". "אה".
"אה". "ומה אם הייתי מרשה לך לשאול אותי על הכל כמו שאני שואלת
אותך על כל מיני דברים ?". "לא יודע. נוח לי איתך כמו שאת.
נראה לי שגיליתי עלייך את כל מה שרצית שתגלי ואת כל השאר אפשר
להשאיר סגור בקופסה לזמן שתהיי מוכנה". "ומה אם אני לא אהיה
מוכנה או שפתאום ניתקל במישהו או משהו כזה ?". "מה כבר עשית ?
רצחת מישהו ?". "סתם. אתה יודע. נגיד שכחתי לספר לך על משהו.
לדוגמא, חברים לשעבר. או בעיות משפחתיות. וזה חשוב ואני לא
רוצה שתגלה". "אז אני לא אדע על זה". "ולא מעניין אותך לדעת
עלי". "מאוד מעניין אותי אבל את תסלחי לי עכשיו, אני הולך לצטט
קלישאה של אבא שלי. אדם זה כמו בצל. אפשר לקלף אותו כל היום
ולגלות עוד ועוד דברים וכל מה שמגלים רק מביא עצב. בסוף מגיעים
ללב ובלב אין כלום, כי האדם הוא הקליפה, לא איזה אמת פנימית
נסתרת. אז עדיף ליהנות ממה שהוא בוחר להראות ולא לחפור סתם".
"זה אבא שלך אמר ? אמנם דורש ניסוח אבל עדיף על חשיבות הקניית
אהבת החכמה לנוער". "אל תצחקי עליו. הוא משכיל כשהוא לא מעצבן
אותי וכל זמן שהוא לא שומע אני מודה שהוא צודק לגבי חשיבות
הקניית אהבת החוכמה לנוער. אמא שלי הייתה חוסכת את כל זה
ואומרת שהמסתורין זה דלק טוב". "אז מה עכשיו ? מתחתנים ?".
"כן. אם לא תחליטי לברוח באמצע". "נגיד הייתי בורחת, מה היית
עושה ?". "תופס בחורה אחרת ומזדיין איתה סוף שבוע שלם". "לא
מתאבד ? לא רודף אחרי כמו משוגע ?". "את צוחקת ? את כל כך לא
סובלת סימנים של חולשה שזה לפעמים מפחיד אותי. ככה לפחות הייתי
מחזיר לך". "אתה לא פוחד ?". "ממה ?". "ממני". "לא". "לא ?".
"יש לך איזו התנהגות מאוד מרוחקת או מאוד כוחנית עם כל מה שזז.
גם עם ההורים שלך. גם עם חברות שלך. ואיתי זה לא ככה. ואני
יודע שכל זמן שאת איתי כמו שאת אני לא פוחד. ביום שזה יפסיק
אנחנו נפסיק". "ואתה לא פוחד שזה יפסיק ?". "את יודעת מה זה זה
שאת קוראת לו זה?". "אהבה". "אני לא מסוגל להפסיק לאהוב אותך.
ואני היחיד שאת אוהבת ואפילו שאין לי מושג למה דווקא אני, עם
כמה שניסיתי להבין, אני יודע שמשהו התחבר כאן. זה מצחיק אותי
כי אני כמו ילדה כשאני איתך, אני מאמין באהבה נצחית כי אני לא
מאמין כמה את אדם שונה איתי לבד וכמה את יכולה באמצע כל
ההתנהגות עם אנשים אחרים להסתכל שניה אחת אלי ואני יודע אז שיש
בתוכך חלק שהוא רק שלנו". "ולא היית רוצה לדעת ?". "לדעת מה
?". "למה אני אוהבת אותך ?". "את לא רצית להגיד לי וזה נהיה
כזה מסתורין בעיני שאני לא רוצה לדעת. אם תגידי לי בסוף שזה
בגלל העיניים שלי או השכל שלי או כל דבר אחר, זה יאבד את הערך
של לדעת שאת אוהבת מכל העולם רק אותי". "אז מה אנחנו עושים
עכשיו ?". "אוכלים עוגה. ואחרי זה מתחתנים".