היא אהבה אותי.
אני הכאבתי לה, אבל היא בכל זאת סלחה.
והמשכתי להכאיב לה.
ובכל פעם שהכאבתי לה, ראיתי את הפגיעות בעיניים שלה, הרגשתי את
הכאב בלב שלה, והיא עדיין סלחה לי.
בכל פעם שהכאבתי לה ידעתי, שרצחתי עוד חלק בלב שלה.
עד שהגיע היום שבו הוא מת לגמרי.

xxx

ביום שבו היא כבר לא יכלה לסבול את הכאב, שהסבל כבר היה למעלה
מכוחותיה, היא ארזה את חפציה ועזבה.
חזרתי בבוקר לדירה, עם כאב ראש עצום, ידעתי שלא משנה איך אני
אבוא היא עדיין תהיה שם בשבילי אוהבת ודואגת.
גם אם הייתי שתוי, גם אם התנהגתי מגעיל, גם אם לא ממש התייחסתי
אליה למרות שהיא הייתה שם סובבת סביבי ושואלת מה אני צריך,
חשבתי שהיא תישאר לנצח.
באותו יום הייתי במצברוח טוב יחסית, אמרתי לעצמי שכשהיא תבוא
להגיד לי שלום יכול מאוד להיות שאני אפילו אענה לה.
רק שלא תשאל אותי איך היה היום ומה עשיתי כי אז אולי המצברוח
הטוב שלי יעלם פתאום.
נכנסתי אל הבניין המתקלף, עליתי במדרגות כל רגע נופל, נתמך
בקירות קם ושוב נופל, עד שהצלחתי להגיע אל הדלת.
נשענתי עליה, מתנשף, אותו יום היה אחד הימים היותר מפוכחים שלי
אבל עדיין הייתי שתוי.
לחצתי על הידית, היא התעקמה מעט אבל הדלת לא נפתחה. לחצתי שוב
ושוב בכוח, ניערתי אותה, כירסחתי אותה לגמרי והיא עדיין לא
הסכימה להיפתח, עד שקלטתי שהיא בעצם נעולה.
"איפה היא לעזאזל??" קיללתי בלבי.
הרגשתי איך כל המצברוח הכמעט טוב שהיה לי מתנדף כלא היה.
איך היא מעיזה לצאת, כשהיא יודעת שאני צריך לחזור??
ועוד לתקוע אותי מחוץ לדירה?! החלטתי להראות לה מה זה כשהיא
תחזור.
בעטתי בדלת, ואז שמעתי רעש מתכתי כזה של מפתחות.
היא השאירה לי מפתחות הכלבה.
טוב לפחות אני אוכל להיכנס.
'אני יודע מה אני אעשה לה' חלפה מחשבה זדונית בראשי המעוות
'אני אנעל את הדלת והיא תישאר בחוץ עד הבוקר'
הכנסתי את המפתח לחור המנעול, יותר נכון ניסיתי להכניס אותו
כמה פעמים עד שהצלחתי, נכנסתי הביתה נעלתי חזרה תליתי את המפתח
ואיכשהו גררתי את עצמי לחדר השניה הריק.
צנחתי על המיטה ונרדמתי.
בצהריי יום המחרת קמתי עם הנגאובר חזק, פתחתי את הדלת, ציפיתי
לראות אותה ישנה על הסף.
אבל היא לא הייתה.
כעסי התגבר.
לא רק שהיא לא הייתה אתמול כשחזרתי ודווקא במצברוח טוב, גם
עכשיו היא איננה.
חשבתי שהיא בטח הלכה לישון אצל חברה, חיכיתי עד הערב, שתיתי
קצת עישנתי קצת רבצתי מול הטלויזיה על הספה הקרועה, אבל היא לא
באה.
כשהיא הייתה לפחות היה מי שידאג לי, למרות שלא שמתי לב שהיא שם
רוב הזמן.
אחרי עוד 4 בירות הרגשתי בחילה, אבל לא היה לי כוח לקום אז
הקאתי על עצמי ונרדמתי שוב.
ביום השני קמתי מהספה, אפילו לא שטפתי את עצמי, לא היה טעם כי
הקאתי על עצמי לפחות פעם ביום.
נכנסתי לחדר השינה המשותף, הייתי עצבני ביותר, רציתי לנקום בה
על שלא חזרה והדלת הייתה פתוחה כל הלילה.
רציתי לקרוע לה את החולצה הוורודה החמודה שהיא כל כך אהבה, זאת
שקניתי לה ליום ההולדת בזמן שעוד שתיתי כמה בירות בשבוע, כשעוד
הייתי בהכרה רוב הזמן ולא צל-אדם כמו באותה תקופה.
פתחתי את הארון שלה, ולרגע לא הבנתי למה הוא ריק.
עברו כמה שניות ארוכות עד שהבנתי- היא עזבה!

xxx

אני יושב במרפסת לבנה יפה שטופת שמש, בידי בלוק סגול ועט כחול,
וכותב את הסיפור.
כל כך כעסתי עליה באותו זמן, כל כך כאבתי שהיא עזבה.
אולי כעסתי על עצמי, שהברחתי אותה.
אני רק זוכר שלקחתי את עצמי והלכתי לשתות עוד כמה בירות, עד
שהחלטתי שאני נגמל.
היום אני יושב פה, בתהליך גמילה, כולם פה נורא נחמדים ומבינים
אותי, גם הם היו מכורים, גם הם בתהליך גמילה, גם הם יודעים עד
כמה זה קשה ולכל אחד מהם סיפור עצוב משלו.
זה הסיפור שלי.
הסיפור הישן הכואב והעצוב שלי.
סיפור ששייך לחיי הקודמים.
עכשיו התחלתי חיים חדשים.
מישהי, במוסד הזה, אני מדבר איתה דרך המחשב.
היא כל כך קרובה אליי, אך מעולם לא נפגשנו.
חודשים רבים אנחנו כבר מדברים.
אני כל כך רוצה לפגוש אותה.
במקום כזה כל אחד מקווה שיאהבו אותו, אנחנו מחליטים להיפגש
ברגע זה.
היא לא נראית בדיוק כמו שציפיתי, אבל אני לא בררן מדי.
אני לא יודע אם היא תאהב אותי כמו שההיא אהבה.
אני לא יודע אם מישהו בעולם יכול לאהוב אותי כמו שההיא אהבה.
אני לא חושב שמישהו בעולם יכול לאהוב אותי בכלל.
אבל אני רוצה לתת לזה הזדמנות, אז אני מפסיק לחשוב מחשבות
מעצבנות.
אנחנו מסתובבים קצת במוסד, מדברים המון, אח"כ הולכים לחדר
שלה.
הייתי רוצה לכתוב מה קורה שם.
אבל אני לא מסוגל.
היא גומעת את שפתיי בנשיקה רכה מתוקה חמה...
אני כבר לא כותב.
רק חושב את כל זה.
אבל עכשיו, המוח שלי מתרוקן, אני צולל לתוך אהבה חדשה, אהבה
כזאת שמזמן כבר שכחתי איך מרגישים בתוכה.
אני מלטף את גופה, היא מנשקת אותי ברכות.
אני מתחיל סיפור חדש, שוכח בשניה את עברי.
אולי בכל זאת יש מישהו בעולם שיוכל לאהוב אותי...