הרוח בסדינים עושה אותם למפרשים. נעה רואה וכבר מציירת ספינת
קרב פיניקית או ספינת מסעות של מגלי ארצות ושודדי ים. הספינה
צופרת לקראת הפלגה וכבר יוצאת בדרכה אל הים הגדול והפתוח. הים,
שהוא זר וגדול ואבוד לאנשי היבשה הוא בית לאנשי הים. לחובלים,
לימאים, ולאלה אשר לא מוצאים את מקומם דווקא בינות לבתים. אני
בתה של האדמה, חושבת נעה, ולעולם לא אוכל למצוא שלווה בין
הגלים הסוערים. תמיד סכנת סערה מנקרת בליבי, אין מרגוע לי בים.
רק מהחוף הוא קוסם, קורץ
לאן פניהם? זאת לא ידעו, לאן שתוליכם הרוח.
חיי הספינה מיטיבים אתם- בבוקר משכשכים גופם במים הקרחוניים
ולעת ערב ישבו לשמוע מעשיה וניגון מפי חובל קשיש ושבע תלאות.
יספר להם על רשתות החיים המסועפות, סיפורים שאוזן אדם יבשתי לא
שזפתם.
ויתבלו בלגימה או שתיים.
ובשעות האור החזקות יסבו סביב שולחן של דגיגי ים טריים. רבה
וקשה היא עבודת הימאי, אך בה יקנו להם חיים.
יש והרוח היא כח מתנגד והמפרשים מתנפחים לכיוון שלא ציפה רב
החובל, אך כח ההתנגדות הוא כח של זירוז, של עבודה של חתירה.

נעה כבר רחוקה ממקום הבתים וכבסים לא נראים יותר לעיניה. כעת
מניעה הרוח רק את הפרחים ועליהם. היא מוסיפה ללכת ורגליה
נתקלות במגע קשה ומתכתי, קר. זוהי מסילת הרכבת הישנה. היא לא
בשימוש יותר, אך היתה כשהיו כאן הבריטים וכשהיו כאן אחים
אמיצים מוסרי נפש. היום אין רכבת ומה שנשאר היא רק מסילה ישנה
חומה וחלודה. בינות לפסים צמח ירוק רענן, כנראה מהגשם,או אולי
מהשלג שירד? תוהה לעצמה.
הכל מים אמר אתמול יובל שאמר אחד מן הפילוסופים שלו, את שמו
הוא יודע. הרכבת נסעה הלאה מכאן אך הפסים פותחים שער ומשמיעים
שקשוק גלגלים אל עבר הלא נודע...
וגם הדשא צומח והפרחים מתנשאים. יש רק אבנים קטנות.
אצבעות לבנות מושטות לפעולת חילוץ והנה אבן אחת כבר יצאה. אבן
קטנה מאותן האבנים שהן לא מים שהן לא אומרות צמיחה וגדילה
וזרימה.
מתיישבת על גזע עץ גדוע שלפי הטבעות נראה שכבר הגיע לגבורות,
ומליטה את פניה בכפותיה שלא לראות את אותו עולם שמכה ואומר "
גדל" בכל עשב שלו.