מחכה מחכה, הולך מצד אחד של הקומה אל השני...
"מתי הוא כבר יגיע?", מתארגן בינתיים, כולי מבולבל,
פרפרים כאלו לא הסתובבו אצלי בבטן כבר הרבה זמן...
צלצול של טלפון בקומה למטה, אני מזנק ורץ כאילו זהו עניין של
חיים ומוות, הספקתי להרים, "אני מיד מגיע... מצטער על
העיכוב...", ניתוק.
אני נרגע, עושה בדיקה אחרונה שהכל מוכן ומוסיף רק ארנק
למשוואה.
הוא מגיע, אחי הקטן, עם האוטו... נותן לי תדריך של "מה עושים
אם האוטו מתחמם..." כאילו לא אני הסברתי לו את זה ממש לפני כמה
חודשים...
ואני יוצא לדרך, מתרגש מאוד, אפילו קצת חושש.


אחרי כמה דקות נסיעה הנורית של החום מהבהבת...
עוצר בצד,אורות חירום, מרים מכסה מנוע,  קצת מיואש משחרר
בעדינות את המכסה של המים,
ומיד בנחישות מחליט שהערב הזה לא יסתיים ככה, רץ לתא המטען,
מוציא ג'ריקן מים, ממלא ומחכה שיכנס פנימה, ממלא ומחכה שירגעו
המים הרותחים... עוברים כמה דקות שנראות כמו נצח ואני שוב על
הכביש, נוסע קצת יותר לאט, נזהר שהרכב לא יתחמם, כי יש לו עוד
דרך ארוכה,
מנסה לשיר עם הרדיו... לא מצליח,
כל הזמן חושב עליה ועל הקשר המוזר שהתחלנו,
על העובדה המוזרה שאף פעם לא ראיתי אותה על אזרחי, בלי מדים.
וגם היא אותי לא... מריח את הידיים של, בודק שלא נדבק בהם הריח
של המנוע ולא מצליח להחליט אם נדבק או לא...בודק את הבגדים...
מה היא תחשוב על זה?
תאהב לא תאהב... והגעתי... יותר מידי מחשבות כנראה עושות את
הנסיעה למהירה... החניתי את האוטו ונעלתי אותו היטב ומיד רצתי
לשירותים לשטוף ידיים ולבדוק את עצמי במראה, מרגיש כמו בחורה,
כמוה שתמיד מחפשת מראה למרות שהיא נראית כל כך טוב...והיא
יודעת את זה...
חזרתי לאוטו, התקשרתי אליה והיא... בפקק, מספרת משהו לא מובן
על עכביש שתקף אותה באמצע הנסיעה, אחד כזה גדול ושעיר... מוזר,
ידעתי שהכל תמיד משתבש כשאני יוצא עם מישהי... אבל עד כדי
כך?!.

היא מתעכבת... אז מה אני אעשה, שאלתי את עצמי,
ומיד הבנתי... אני אביא לה פרחים...
ומיד התחלתי בסיור מקיף ברחבי הקריות, המסע לחיפוש פרחים...
הלכתי יותר מ2 קילומטרים ואין סימן לפרחים, בסוף החלטתי לקטוף
משהו סמלי...
ומיד כשחזרתי היא הגיעה, יפה מתמיד, עם חיוך מתוק...
נראה שגם היא קצת התרגשה...
היא עצרה את האוטו לידי, וירדה ממנו שהוא עדיין מונע,
התנשקנו.
עד שבא איזה אידיוט ורצה לעבור...