היי, יומן.
מעכשיו אני אגיד לך כל מה שאני חושב.
כל יום בערב אני אכנס וארשום מה עבר עלי היום.. כי אני צריך
לספר למישהו.
למישהו שיקשיב.
למישהו שלא יצעק עלי כשאני עושה משהו שהוא לא אוהב.
למישהו, שאני יכול לספר לו את כל האמת.
אבל אני לא יכול לקרוא לך יומן, אני צריך למצוא לך שם...
אז אני אקרא לך... שלומי!
זהו!
אני אקרא לך ככה,
כי אתה דואג לשלומי, וגם אם לא, אתה עדיין תשמע מה קורה
איתי..
אז מעכשיו,
זה השם שלך...

אז שלומי, בוא נתחיל מהיום..
היום היה עוד יום משעמם בחופש.
כן, בבוקר היו 4 שעות השלמה בבית-ספר, אבל עדיין, זה לא נחשב.
לפחות סיימתי עם זה, כל השיעורים המגעילים האלה, פשוט נמאס לי
מבית-ספר.
האמת - אני הולך לשם בזמן האחרון, רק כי זה המקום היחיד בו
ההורים שלי לא יכולים לתפוס אותי מעשן.
אני פשוט לא מסוגל להתחבר לכלום בזמן האחרון, לא מסוגל לדבר,
אפילו לא עם החבר הכי טוב שלי ועם הידידה הכי טובה.
אפילו איתה, עם ענת, שהיה לנו כל כך כיף לדבר יחד ושעכשיו
החלפנו טלפונים. אני פוחד להתקשר, כי אני פוחד שלא יהיה לנו על
מה לדבר.
אני רוצה להתחיל איתה, אבל.. אני פוחד יותר מדי.
יש לי נסיון גרוע עם בנות..
אפילו אחת לא אמרה לי לא..
ומה יקרה כשאני אראה אותה מחר?
לעשות משהו?
או לחכות להכיר אותה קצת?
אני אפילו לא יודע אם יש לה חבר!
אבל מחר בבוקר סוף סוף זה קורה. מחר בבוקר אני מתחיל ללמוד
נהיגה :)
חיכיתי לזה כל כך הרבה, אמא כל הזמן עיכבה את זה..
המורה הזה נראה לי ממש נחמד.. ואמרו לי שהוא מורה טוב...
האמת - אני די בלחץ.
הלב שלי דופק ממש חזק.
אבל אני עוד לא יודע.
זה בגלל ההתחלה של הנהיגה? אולי זה בכלל בגלל ענת?
בערך סביבה עובר היום.
סביב המחשבות עליה.
כל מה שאני עושה,
זה רק לשמוע מוזיקה בחדר
ולחשוב עליה..

אני רוצה להמשיך לכתוב לך,
אבל אני ממש לא יודע מה.
נקווה שמחר יהיה יום יותר מעניין.
שלך, אודי.