שלומי, יומיים לא כתבתי לך, כי לא היה לי זמן או שלא היתה לי
גישה למחשב.
אז עכשיו, כשקמתי בבוקר, ישר רצתי למחשב לכתוב לך...
ביומיים-שלושה האחרונים אני מרגיש מבולבל, לא יודע מה לחשוב,
לא יודע מה אני רוצה מעצמי, לא יודע מה לעשות עם עצמי.
דווקא לא חשבתי על ענת בימים האחרונים. אחרי שהיא לא ענתה לי
לטלפון כמה פעמים, החלטתי לחכות לפחות כמה ימים לפני שאני חוזר
לנסות ולהתקשר. אולי בכלל אני אחכה לפעם הבאה שאני אראה אותה.
אני עכשיו אצל דודים שלי, נסעתי ליומיים.. קצת חופש מכל מה
שקורה סביבי, ניתוק מהסביבה הרגילה - הייתי חייב לעשות משהו
כזה.
אתמול היה הסדר, ונדמה שמשנה לשנה אנחנו עושים את הכל יותר
זריז כדי להגיע לאוכל מהר.
אבל השנה ממש, אבל ממש לא היה לי כח להתחיל להתעסק בהגדה וכל
זה, אפילו טלויזיה לא רציתי לראות. כמו שכבר אמרתי קודם, אני
לא יודע מה לעשות עם עצמי.
ועכשיו ההורים התחילו ללחוץ, עושים לי שטיפות מוח ללמוד בחופש
כל הזמן.. מצד אחד הם צודקים, כי מיד אח"כ יש לי 4 מתכונות ו-5
בגרויות עד סוף השנה, אבל בכל זאת אני צריך קצת לנוח.
ביום שלישי ההורים שלי כמעט וגילו שאני מעשן.. אמא שלי הריחה
ממני ריח והתחילה לתחקר ולא האמינה למה שאמרתי לה. בסוף אבא
אמר שהוא מאמין ושהוא מכיר את הסיטואציה שמעשנים לידך ואיכשהו
זה שיכנע את אמא.. זה היה יכול לעשות בעיות אם עכשיו היו
תופסים אותי..
אתמול הלכתי עם בת דודה שלי ברחוב פה בערב והרגשתי ממש רע, כל
שניה היתה איזה הערה" "פריק", "הא, הנה פריק", "פריק, רוצה
להצטרף אלינו?".. אפילו בחיפה אני לא מקבל כל כך הרבה הערות,
ואני לא נראה כל כך כמו "פריק".. אני חושב.

זהו.. אין לי מה לכתוב.. ומישהו בא ואני לא רוצה שיראו שאני
כותב..

שלך,אודי.