הסתובבתי ללא מטרה ברחובות כי לא היה לי משהו יותר טוב לעשות.
כעסתי כל כך על אמא שלי, כבר פעם שניה שהיא הרימה עלי יד, אני
הזהרתי אותה ועכשיו כבר לא הייתי בבית כמעט חודש. אתמול ישנתי
אצל ידיד שלי אבל בסוף שכבנו. הרגשתי כאילו שילמתי במין על
מקום הלינה, הרגשתי כל כך מלוכלכת. בבוקר ביקשתי כסף מאנשים
ברחוב, לא היה לי מה לאכול. עם מה שהשגתי קניתי בסוף סיגריות,
למעשה הרגשת הרעב כבר לא כל כך מעיקה, התרגלתי אליה. אני בדרך
לבית ספר, אני מנסה שכן להמשיך ולהגיע באופן קבוע, אבל כבר
פיספסתי כל כך הרבה זמן עקב מחלות מרובות ואיני מצליחה להדביק
את הפער. בערב בטח שוב נשתה ואולי לרגע אני אשכח עד כמה כואב
לי כל הזמן, כן, אני מודה, אני בורחת מהכל בעזרת שתיה. אז מה?
אם זה עוזר לי לעבור עוד יום מבלי לפגוע בעצמי.... מושיטה יד
לטרמפ, אף אחד לא עוצר, אנשים כאלה אנטיפטים. קבוצת ערסים
מעצבנים עוברת לידי. הם שורקים ולוטשים עיניים וכשאני מתעלמת
הם צועקים "פריקית!" בבוז. מישהו חביב עוצר אבל כמובן שהוא
אינו נוסע לכיוון שיכול לעזור לי. אני כל כך שונאת את מרפי
לפעמים... סוף סוף מגיע מישהו שיכול לקחת אותי לאזור בית הספר
שלי אבל אני כבר מאחרת. יושבת עם חברים מחוץ לשער מעשנים
ומדברים. ידיד טוב שלי השתכר ועכשיו אני צריכה למנוע ממנו
לחתוך ת'ורידים. אני סוחבת אותו בקושי הרחק מזכוכיות הבקבוק
השבור ומתחננת ממנו שיפסיק. ביקשתי ממישהו שישגיח עליו בזמן
שאני ניכנסת לשיעור. אחרי בית ספר הוא נוסע הביתה ואני לעיר.
מחפשת אצל מי לישון, כל החברים מתנדבים לעזור, לפחות למישהו
אכפת.. אמא מתקשרת, מתחננת שאחזור, בוכה, אומרת שהיא מצטערת..
גם אני בוכה, למרות כל הכעס והכאב אני מתגעגעת אליה. חזרתי
הביתה והיא מבטיחה שלא תחזור על מעשיה, אני מבטיחה לנסות להיות
פחות בעייתית, אנחנו מתחבקות. הייתי כל כך רעבה שאכלתי עד
שהקאתי ואז הלכתי לישון. סוף סוף אני אשן במיטה שלי. שנייה
לפני שאני נרדמת אני חושבת על החודש שעבר עלי. הפעם חזרתי לפני
שקרה לי משהו נורא. הפעם לא הצטרפתי לידיד שלי כשהוא הרים את
הזכוכת וקירב אותה לורידיו. הפעם לא עליתי על טרמפ לא נכון
שהסתיים באונס או במוות. הפעם לא קרה לי כלום כשישנתי על הספסל
בגן העצמאות. הפעם הכל נגמר בשלום ואני שוב ישנה בביתי המוגן.
בינתיים אני פה, אבל עד מתי?



[אני יודעת שזה דורש ליטוש אבל בנתיים אין לי מה להוסיף פה..]