הירח של ט"ו באב לא נראה מלא. חלק קטן למעלה היה חסר. העננים
כיסו את כולו לסירוגין, אבל עדיין היה מספיק אור מסביב.
מהבניינים, והמכוניות שעברו, המדורות שכבר התחילו לדעוך. היה
גם מגדלור. הוא נכבה ונדלק ונכבה ונדלק ונכבה. ישבנו שם על
החוף, האנשים המושלמים. יעל ואני, היא בשמלה שחורה מבד דק ואני
בשמלה לבנה. עם פרחים כחולים. הבנים נגנו בגיטרה , המילים חלפו
מהם, לא מתחברות אחת לשנייה, רצות מהמנגינה או להפך, מושיטות
אליה יד כשהיא משאירה אותם מאחור.
ציירתי ציור  בחול. סימנתי את הקווים וחפרתי עם האצבעות
בשביל לעבות אותם. הופיעה עיין, אף, השפתיים נפערו מתוך החום.
זחלתי רחוק יותר ויותר , עוקבת אחרי עיקול הצוואר, מדגישה את
הניצנים של החזה. הגעתי לקצות האצבעות כאשר  הרגשתי את קצות
האצבעות שלי מחליקות מהחול למים ולפני שהספקתי לזוז הגל שבא
כבר שטף אותי בקצף קריר. לא העזתי לזוז, ספק יושבת, ספק מקופלת
למרגלות הציור שלי. הרוח נשבה לי בגב, וחשבתי, לשנייה, שאולי
מישהו ייגש אלי מאחורה, יניח אתי ידו עלי, ימחה את טיפות המים,
אולי יחבק. אולי יתכופף ויישק לי על הכתף. המלח והחול יהיו
טעימים, כמו איזה תבלין חדש שאף אחד לא מעז לנסות.  
  הרמתי את עיני אז , כולם ישבו מולי, מאחורי רק ים. יעל קמה
כדי להיכנס למים, מפשילה את שמלתה, חושפת בגד ים צהוב
שבאור-חושך הזה נראה כאלו איננו. לא קשה להשלים ולהוסיף ולראות
אותה צועדת כלא לובשת כלום. הבנים זורקים בה מבט , זורקים עוד
תו, עוד מילה והכול כל כך מושלם. הים מנצנץ וכמעת ואפשר לראות
את מסגרת העץ הכבדה העוטפת אותנו. תמונה יקרה בסלון של מישהו
עם כל מה שצריך וכל תנוע שנעשה, כל מילה שנגיד- היא כבר שם,
ממוסגרת, ממוסמרת מושלמת ונכונה.  ולי בא רק לעשות משהו, לצעוק
או לקפוץ , להפיל את המסגרת הזו לים, שהמים יבלעו אותה ויעלו
גרה בגלים ענקיים ובקצף הלבן שלהם.
 אבל רק  קמתי בזהירות, מנקה את השמלה והסתובבתי. וכשפניתי
חזרה המבט שלי נפל על המגדלור. הוא נדלק. לא - האיר כבר, או -
נצנץ כמה שניות אחרי שהסתכלתי. הוא נדלק בדיוק כשהבטתי בו.
עצמתי את עיני ופתחתי שוב. והמגדלור נדלק. הוא קרץ לי. הוא
התחיל איתי. ולמה לא? בחורה בשמלה לבנה עם פרחים כחולים עומדת
לה ליד הים. והוא שם, גדול ובודד. אם הייתי יודעת לשחות הייתי
מגיע עד אליו. הייתי עולה למעלה, יושבת לידו, מדברת אתו, מספרת
לו סיפורים. אולי אם הייתי קופצת גבוה גבוהה הייתי מצליחה
להגיע לירח. הייתי  אוספת את האצבעות  שלי לאגרוף ומכה בפרצוף
הזה עם החצי חיוך שעליו.
תארו לכם. הירח שלנו מקבל מכה באף. מכה ממש חזקה, כזאת שאפילו
יורד לו ממנה דם. טיפת דם ענקית נוזלת לאורך כל הירח הלא מלא
של ט"ו באב ונופלת ישר עלינו, מתנפצת על החנייה, זורמת על
הסלעים. האנשים מתאספים, המשטרה מגיעה, שמה את הסרט הסימון
הצהוב כדי שאף אחל לא יתקרב.  מדענים מכל העולם מגיעים עם
מבחנות קטנות כדי לבדוק את הדם של הירח. אולי הוא נגוע באיידס?
המקום הופך לאתר תיירות מספר אחד, אפילו המצב הביטחוני מתאזן,
למרות שיש השערות שכל העניין הזה היה הפיגוע של הרשות.
והירח שלנו נפגע ונעלב לו פתאום. לא מוצאת חן בעיניו המכה
הזאת, אז הוא מחליט ללכת. זהו, אין ירח, נעלם. ואז כל העיניים
המאשימות נפנות אלי. אלא מי? הברחתי את הירח! ועוד בט"ו באב.
אבל אל תדאגו, אני אומרת. במקרה יש לי קשר אישי עם איזה מגדלור
מוכר והוא יהיה שמח לקפיצת מדרגה שכזאת בקריירה שלו. פשוט צריך
להגביה אותו קצת ו-וואלה' יש ירח ממלא מקום. כולם יצאו
מורווחים מהעניין. המגדלירח מלא תמיד ואני זוכה לשבת על
הכתפיים שלו כל לילה. כשאני מסתכלת עליו הוא דולק, כשאני
ממצמצת או מתעייפת הוא נכבה.  ובימים באים המבקרים כדי לראות
אותו יושן. יש חנות מזכרות ואפילו מסעדת הבית שמגישה עוגות
טעימות עם תבלין חדש וייחודי של חול ומי מלח. אנשים באים אלי,
לוחצים את ידי, מצעים חוזי חריכה וזכויות יוצרים.
 וככה זמן מה, ועוד זמן מה. עד שלכולם נמאס מירח שמלא כל
השנה, שנדלק ונכבה ונדלק ונכבה ונדלק ונכבה. אי אפשר לספור
חודשים עבריים וגם יש התרעות על כל מני ספינות חלל שהלכו
לאיבוד- ראו את המגדל שלנו ועכשיו רוצים לעגון פה.
אז האנשים אוספים משלחת מיוחדת אם נציג מהאום כדי לבקש מהירח
האמיתי לחזור.  הם אפילו  מכינים  מכתב  התנצלות רשמי ממני,
אבל אני לא חותמת. הירח בכל מקרה חוזר. כולם נורא שמחים
והמגדלירח שוב הופך להיות רק מגדלור.  החנות והמסעדה נסגרות
ולי יש יותר זמן לנוח ולעצום את העיניים. אף אחד לא מטפל בשום
דבר לא מנקה או מחזק או בונה. ובלילה אחד, שזה רק אני והמגדל
לבד, באים הגלים, כל כך חזקים שהכול מסביב רועד. האבנים חורקות
בקצב של הרוח, רוקדות אתה מתנענעות ונפרדות זו מזו, נופלות
למים. וגם אני, כמו אחת מכן, כורסת ונהרסת עם המגדל שלי, צוללת
פנימה בלי להספיק לקחת אוויר. ובפנים רטוב כל כך וחשוך כל כך,
ואני רק רואה את הקצה של מסגרת עץ הכבדה שטבעה כאן גם היא...
מישהו נגע בגב שלי, הניח יד רטובה וקרה. יעל חזרה מהמים,
ועכשיו שוב שמה על עצמה את השמלה. היא שחררה את האבזם של הבגד
ים ולרגע הגב החשוף שלה עמד שם מול כולנו, מחקה שנמדוד אותו
במבטינו, מספיק זמן כדי לרצות אבל לא מספיק כדי לראות יותר.
הבנים קמו וארזו את הגיטרה. הם התקדמו בשיירה שקטה אל
המכוניות, דורכים לי על הציור, תביעות רגליים שפוצעות את
השפתיים, חונקות את הצוואר. זרקתי מבט פרידה על המגדל והוא
נדלק, אבל רק כמה שניות אחר כך. ואני הצטרפתי לכולם, משאירה גם
את תביעת הרגל שלי על החיבור בין העין לאף. ואחרי כמה דקות של
נסיעה ופרדות שוב ישבתי בחדרי. נגעתי בקצה הלשון  בכתף שלי.
גרגיריי החול המלוחים גירו את השפתיים. היה שקט. בלי צלילם או
מילים במרוץ המטורף אחד אחרי השני. בלי קווים, בלי המים.
המסגרת נשארה בתא המטען של האנשים המושלמים. אני הייתי כאן
לבד. רק הירח המטופש הציץ לי מהחלון. כאלו מנסה לנחם אותי, לא
כועס ולא נעלב. עם החיוך השלו שלו, לא מלא.