ההתחלה

יוסי היה בעל הקיוסק שליד הבית שלי ושל אמא. אבא שלי ברח
כשנולדתי ולא היו לי אחים, ובשלב מסוים של חיי שהייתי צריך
דמות אב, יוסי היה שם בשבילי. אמא לא אהבה את יוסי, היא אמרה
שהוא רשע ושהוא ישפיע עלי לרעה ויהרוס לי את החיים. אבל אני לא
הקשבתי לה. היא אמרה שכשהייתי תינוק היא עברה לידו ואני פרצתי
בבכי של שלושה ימים שלמים. אמא תמיד האמינה שתינוקות רואים רק
את הנפש של האדם ולכן יודעים מיהו הרשע ומיהו הרשע יותר. כן,
אמא לא האמינה באנשים טובים, היא נולדה בפולין ושם לפי מה
שהבנתי היו הרבה רשעונים. אי אפשר להאשים את אמא, אם אני הייתי
נולד בארץ של רשעונים גם אני לא הייתי בטוח באנשים, במיוחד לא
באדם כמו יוסי שהיה משום מה נראה קצת שונה מיום ליום. אי אפשר
גם להאשים אותי, אני הייתי ללא אבא כשלכל חבריי היו אבות
גדולים, חזקים ומגניבים. לאבא של דן היה אופנוע, ואבא של משה
היה סגן אלוף. ואבא של נמרוד היה הכי מגניב הוא היה במכבי האש.
עם קנאה כה חזקה ורק גבר מבוגר אחד בסביבה לא היה פלא שנדבקתי
ליוסי, במיוחד לא היה פלא מפני שהוא חילק לי ארטיקים עסיסיים
ביותר בחינם מפעם לפעם.

בתחילה, בערך בגיל חמש או שש, הייתי מתגנב לקיוסק של יוסי.
הייתי בא קצת יותר מאוחר מבית ספר הביתה אחרי ארטיק מענג, או
הולך שעה קודם לפתוח את היום בקרטיב לימון מרענן. היו לי כל
מיני שיטות להגיע ליוסי בלי שאמא תדע, וככל שעבר הזמן, מצאתי
יותר תירוצים והפכתי יותר מתוחכם. יוסי לא אהב שהייתי מתחמק
אליו, הוא רצה שאני אבוא בגלוי, 'אחרת זאת כמעט בגידה' הוא היה
אומר לי. אותה אמרה, ובעיקר המילה "בגידה", צרבה לי מאוד בלב,
וגם עזרה לי לשנות את דרכי. כשגדלתי מעט, ותפסתי גודל פיסי
וכוח, קצת מוקדם מהרגיל למרבה הפלא, התחלתי לבוא לקיוסק לאור
עיני כולם. ובמיוחד לעינה של אמא. הפסקתי להקשיב לה יותר
ויותר, ועשיתי מה שאני רוצה ומתי שאני רוצה. אם הייתי רוצה
לבוא ליוסי בשעה שש בערב ביום שלישי, לא היה מצב שאני אהיה
במקום אחר. ואם הייתי רוצה ארטיק שוקולד וניל לפני ארוחת
צהריים, אלוהים לא היה יכול לעצור אותי מהתענוג המתוק. כשהגעתי
לגיל עשר, כבר כל כך הייתי בטוח בעצמי שהרשתי לעצמי לקנות את
האקדח הראשון שלי. חשבתי שאני אשתמש בו כדי להוריד ציפורים
מהשמיים. שנאתי לראות להקות שמסתירות לי את העננים היפים.
הבעיה היחידה הייתה שלא כל כך ידעתי לירות. הייתי מפספס כל
ירייה ומאוד התביישתי לומר זאת ליוסי.

אני חייב להודות שכשהייתי ילד בן עשר, עם כל הביטחון שלי
והעוצמה שהרגשתי הייתי ילד די טיפש. הייתי יושב ומנסה לירות
בציפורים ממש בגינת ביתי. והפלא ופלא כל השכונה שמעה אותי החלה
לצעוק 'הילד משוגע, זריקת הרדמה.' אבל יוסי היה שם לחלץ אותי
מהצרה, הוא התיישב לידי בגינה, פתח את הצידנית שהביא עימו, נתן
לי ארטיק מצופה בשתי שכבות שוקולד ואגוזים, וסיפר לי סיפור
יפה. אני לא ממש זוכר את הסיפור,משהו עם השטן ואלוהים, ואיזה
משחק קלפים משונה. אבל זה לא היה משנה, מפני שבסוף הסיפור
הרגשתי שיוסי ממש אבא בשבילי ולכן נפתחתי אליו בפעם הראשונה.
סיפרתי לו על הבעיה שלי, על בעיית הכיוון בירייה, והוא
בנינוחות מדהימה אמר 'היום תאכל רמזור ומחר תירה בציפור.'
החרוז הצחיק אותי מאוד והרמזור מאוד פיתה, ולכן לא היה איכפת
לי שההגד נשמע כה בדוי ונורא. אבל בדיוק כמו שיוסי אמר לי קרה.
יום לאחר מכן הלכתי אל ההר הגבוה שליד השכונה, שממנו אף לא שמע
ויריתי ירייה נקייה. הדרך להר הייתה מאוד ארוכה, אבל כל כך
נהנתי מהפגיעה הראשונה שלא היה איכפת לי כלל מהעייפות והלכלוך
שהצטרפו למסע. מאז כבר לא הייתי מפספס, אני הייתי צריך חמש
יריות לחמש ציפורים ולעיתים אפילו פחות. אמרתי ליוסי שאני
מרגיש כמו מה שבילי הילד בטח הרגיש בזמנו. ויוסי צחק ואמר 'גם
לו נתתי ארטיקים וקרטיבים מפעם לפעם.' אז כבר חשבתי שיוסי קצת
מופרע, הוא נראה כה רציני שאמר את הדברים הללו והרי היה ידוע
שבילי הילד מת לפני יותר ממאה שנה. ומפני שהרגשתי שיוסי הוא
כמו אבא בשבילי, התחלתי לשים עין על יוסי, חשבתי אולי יום אחד
הוא יהיה צריך עזרה.

יוסי עזר לי בהרבה דברים בחיים, אלב לא כל התבגרותי הייתה
תלויה בו. הוא אמנם עזר לי בדרכו להשיג ציונים טובים, ולהרשים
בנות וכדומה, אבל גם בי היו תמונים כשרונות מסוימים. מפני
שהייתי ילד מפותח לגילי, היה לי כשרון טבעי בשביל "ללכת מכות",
ובנוסף לכישורי הירייה שרכשתי, זה הפך אותי לשומר סוג א' כבר
בהיותי בן שתיים עשרה שנה עם קצת חלב על השפתיים. וכמובן בשביל
נסיון בתפקיד יוסי היה שם בשבילי, אני התחלתי בשמירה על החנות
היפה שלו, בעוד הוא היה במסעכות עסקים. אף אחד לא העיז לעשות
שטויות ולהפריע בזמן שאני ניהלתי את החנות. אפילו זקנים וזקנות
נתנו לי כבוד מלך וקנו ארטיקים בלי רגע של מצמוץ. הרגשתי ממש
גבר אמיתי, כבר בגיל שתיים עשרה עושה עבודה של מבוגרים, מרשים
בנות ומוריד ציפורים. היה לי כל דבר שאי פעם יכולתי לבקש
ולמרות קצת הרגשת ריקנות בחזה מפעם לפעם הרגשתי ממש מצויין.

קצת מאוחר יותר בערך בגיל ארבע עשרה שנים, פגשתי את אשתו של
יוסי הגברת ל'. לעולם לא שמעתי את שמה האמיתי, גם היום בעודי
משכיל מתמיד איני מכיר דרך שונה לפנות לאישה בשם שונה מגברת
ל'. גברת ל' גם היא הייתה מאוד נחמדה, היא תמיד הזמינה אותי אל
ביתה למשחקים ואוכל וכל מיני ממתקים. היה לה מכל טוב בביתה,
והיא הייתה כמו האמא שקיוותי להיות בנה. אימי מאוד שנאה את
גברת ל', מעבר לרשע שראתה בה, שהיה אפילו גדול מהרשע שראתה
ביוסי, היא שנאה את העובדה שהיא הפכה לכה משנית בחיי. אי אפשר
להאשים אותה יותר מדי, היא דאגה לבנה מעוצמת רשע גדולה,
והרגישה מקופחת שאני מעדיף את גברת ל' עליה כאמא שלי. ביתה של
גברת ל' היה גדול מאוד, והיו לה מכונות משחקים מדהימות, שהייתי
יכול להשקע בן שעות מאוד ארוכות. היו לה שלושה חדרי מחשבים
ומשחקי וידאו שהיו כל כך מתאימים לילדים בגילי והעסיקו אותי
בחלק נכבד מאוד מילדותי. אהבתי את ביתה של גברת ל' כל כך. מאז
שפגשתי אותה, ביליתי בביתה כמעט בתדירות שביליתי בקיוסק של
יוסי בו התחיל כל הסיפור ובעצם התחילו כל חוויות חיי.

בביקורי הראשון בביתה של גברת ל' היא סיפרה לי על בתה, לילית.
גברת ל' תמיד הייתה מספרת סיפורים, לעיתים אמיתיים לעיתם
שקריים, אך תמיד סיפורים מעניינים. לעיתם לא יכולתי להבדיל בין
סיפורי האמת לשקר, ולעיתים רציתי כל כך שהשקר יהפוך אמת. אך
בחזרה ללילית, היא סיפרה לי שבתה הייתה 'קמצוץ מאביה קמצוץ
ממנה ושני שליש מתחת לאדמה.' לא ממש הבנתי את פירוש הביטוי אבל
לא הרגשתי מדי צורך לשאול, והקשבתי לשאר עלילותיה. היא הוסיפה
שכשאתבגר אראה את בתה, שהייתה באותו זמן בפנימייה. סדר השנה של
לילית היה מוזר מאוד, היה נדמה שהוא בה מהסיפור שהתאום של
שלגייה. היא בילתה את עונות החורף בפנימיית בנות בנורווגיה ואת
עונות הקיץ על חווה בדרום אמריקה. יותר מדי מוזורות הייתה
באוויר מפני שאשאל לסיבה, אולי גם מפני שרציתי מאוד ללכת לשחק
במשחק הוידאו הראשון שראיתי אצלה. באחד ביקורי שאלתי את גברת
ל' מתי בכלל אראה את בתה, והיא השיבה 'בבגרות, בגיל מבוגר.'


התבגרות מהירה מן הצפוי

יום לפני יום הולדתי הששה עשר, הרגשתי לחוץ בצורה משונה. בעיקר
משום שלא ממש הייתי לחוץ מאז שהתחברתי עם יוסי ומאז שקניתי
אקדח. כדי להרגיע את הלחץ, הלכתי להר, כמו שהייתי עושה מדי פעם
וניקיתי את השמיים מכמה ציפורים נודדות. הייתי אוהב לתת צורות
לעננים, לדמיין במקצת, והיה כל כך מצחיק עם הציפורים. אני זוכר
שבאותו יום ראיתי ראש עם "פלולה" מוזרה, אך ירייה נקייה ואותה
"פלולה" מיד נחתה למקומה. הייתי מסוגל לבלות שעות על ההר,
הייתי מרגיש כשרת השמיים, וכל השכונה חשבה עלי כ"הממזר עם
האקדח הנורא". לי לא הפריע שאנשים פחדו או שנאו אותי, בסך הכל
ילד בן שש עשרה היה יכול רק לחלום על יכולת לירות בצורה מצוינת
עם אקדח ולהרשים בנות ששונאות אותו בעזרת קוסם כמו יוסי. חיי
היו מצוינים בלי ספק, והשמיים היו נראי נקיים מתמיד, והדבר
היחיד שהיה חסר לי באותו רגע הוא ארטיק שוקולד עם שתי שכבות
ואגוזים. ובדיוק שתאוותי את הארטיק העסיסי הזה, הגיע יוסי עם
צידנית, מצויד בכל טוב ובשורות טובות.

אחרי שדיברנו, צחקנו, ניקינו עוד קצת את השמיים ונהנו שנינו
מארטיקים מדהימים, התחלנו לדבר על יום הולדתי הקרב. אני כבר
הרגשתי בן שש עשרה בלב, אבל יוסי אמר שיש לחכות עד בדיוק ליום,
השעה והדקה בשביל שהכל יהיה מושלם. הוא טען שדקה לאחר הרגע
הגדול הכל שונה, ואם לא רואים זאת מפסידים שנה חדשה. אז אחרי
קצת דיבורי יומולדת, שינה מתוקה ותחילת מסיבה גדולה, חיכיתי
בקוצר רוח לשעה שמונה בערב שתי דקות ושלושים ושמונה שניות.
וכשהגיע הרגע וגברת ל' ויוסי הסתכלו עלי בכזו גאווה, השפלתי
פנים בבושת ובעצב נורא, מפני ששוני לא הרגשתי, לא באותה השניה.
אבל בערך דקה אחרי ה"רגע הגדול" הרגשתי אצבע מרימה את ראשי
מסנטרי וראיתי מולי ילדה, בערך בגילי, עם שיער שחור חלק כמו
לגברת ל' ועיניים חומות אדומות כמו ליוסי ומסכת קרני שטן מגרה.
שמחתי מאוד באותה השניה, הרגשתי שונה לגמרי בכל הגוף הנפש
ובמחשבה, וגיליתי שהתבגרתי מאוד באותו רגע, מפני שכצפוי
לבגרותי שהגיעה, הייתה זו לילית בתם של יוסי וגברת ל'.

למי שרוצה לקרוא סיפור אהבה מעורר דמעות ורגשות מעכשיו עלי ועל
לילית אני חייב לציין שהוא חסר הבנה בעיניים חומות אדומות.
כאלה כמו שהיו ליוסי וללילית. אני לעולם לא הייתי מתחיל עם
לילית, היא הייתה בתו של האדם שהחשבתי לאבי, לא הייתי מתחיל עם
אחותי. חוץ מזה שלילית הייתה הסחבקית הכי מגניבה שהייתה יכולה
להמצא בעולם, והיא הייתה אפילו יותר טובה ב"ללכת מכות" משאני
הייתי. 'זה כישרון מסבא' היא סיפרה לי פעם אחת באמצע ניקיון
יסודי של שמי ההר שליד ביתי. גם היא אהבה לנקות את השמיים, היא
סיפרה לי שכשהייתה בת שש קנתה את אקדחה הראשון ויוסי עזר גם
לה, ומאז היא מנקה את השמיים מדי שבוע שבועיים, תלוי במזג
האויר. האקדח שלה לא היה גדול כמו שלי, אבל הוא היה כסוף, נוצץ
והיו לו שני עיגולים אדומים ירקרקים ממש על ההדק הרגיש. לילית
הייתה ממש בגילי והיא הזכירה לי את יוסי וגברת ל' בהרבה מקרים.
מאז שפגשתי אותה התחלתי לבלות איתה את רוב זמני, והאמת שקצת
הזנחתי את יוסי וגברת ל'. גברת ל' לא כעסה במיוחד, אבל אני
ראיתי שיוסי לא אוהב שאני מעדיף לבלות את זמני עם בתו, בת
גילי, מאשר איתו.

לילית אהבה לצחוק על אנשים מסכנים ברחוב, בלי סיבה יותר מדי
טובה, סתם אכזריות לשמה. היא אהבה לצחוק על שכננו שלמה השמנמן
שהיה יושב כל היום עם ספרי הגאוגרפיה שלו ואוכל שעועית
מקופסאות שימורים. האמת שבכך אף אחד לא האשים אותה, מפני שכולם
צחקו על שלמה השמנמן, אבל פעם אחת היא הגזימה והכניסה כדור
בקופסת השימורים שלו שעוד הייתה בידו. הוא לא נפגע, אבל מהפחד
שקופסת שימורים עפה מהיד במהירות האור, לא הפליא אף אחד שהוא
השתין במכנסיים. אני לא אומר שאני חף מפשע, אני עד היום צוחק
שאני חושב על שלמה השמנמן מניח את ספר הגאוגרפיה לוקח את
השעועית לידו, ושניה לאחר מכן עם רגליו פרוסות לצדדים בתנוחה
שאהב, משתין ללא הפסקה. אי אפשר ממש להאשים אותי, הוא היה נשען
אחורה, פורס את רגליו לכל העולם, שומניו היו מכסים חצי
מהמדרכה, ומכנסיו הפכו בן כמה רגעים מצבעם התכלת לכחול כהה
שחרחר. למרות כמה היסוסים, אחרי שהבנתי שבאמת ממש לא איכפת לי
מאמרות ולחישות אנשי השכונה, התחלתי לצחוק על אנשים עם לילית
על בסיס יומי וקבוע. אז מה? זה לא כאילו עשיתי נזק גדול
למישהו, אפשר היה לחשוב שאני השטן. אני בטוח שהיום שלמה השמנמן
כבר לא זוכר את זה בכלל, ואם כן הוא בטח מודה ללילית מפני שהיא
היחידה ששיתפה אותו במשחק כדור בכל חייו.


סיפורי לילה ולילית

כמו שציינתי לפני כן, לילית הייתה דומה מאוד לאביה ואמא, ומדי
פעם היא הייתה מספרת סיפורים כמו אמה. סגנונה היה שונה מאוד,
אבל הוא היה מושך אותי פעם אחרי פעם. לעולם לא הרגשתי ששמעתי
מספיק מסיפוריה, תמיד רציתי לשמוע עוד ותמיד רציתי לאכול ארטיק
בזמן שהיא סיפרה אותם. ללילית היה דמיון מאוד פורה, והיא לעולם
לא סיפרה האם סיפוריה מבוססים על מיתולוגיה, אמת או שסתם יצאו
ממוחה החולני. אבל לי לא היה איכפת, אני לקחתי מהם את מה
שהתאים לי, והרגשתי טוב עם מה שאני שומע.

הסיפור שהכי אהבתי, היה הסיפור ששינה את חיי בצורה הקיצונית
ביותר. זה היה הסיפור הראשון ששמעתי בעוד אכלתי ארטיק שהביא לי
יוסי. היה לארטיק טעם כה שונה בזמן ששמעתי את סיפוריה, אולי
מפני שהטעם של אותו ארטיק ראשון בזמן "שעת סיפור" היה טעם חדש
שלא ניסיתי מעולם. לילית סיפרה לי סיפור על השטן ועל אלוהים.
היא סיפרה שאלוהים הייתה סתם נקבה מיובשת שחיפשה חיזוקים
חיוביים מכל העולם, ולכן פעם אחד בא איזה אדם שעיר ועצבני בשם
מוחמד ושם לה כדור בראש. הסיפור יותר התמקד בשטן, שנשמע כמו
האליל שלה. היא סיפרה שאף אחד עד היום לא הצליח להרוג את השטן,
ושמי שיצליח ישנה את חייו בצורה מדהימה, מפני שהוא יהיה ה"גבר
של העולם" כפי שהיא ניסחה את זה. היא תיארה את השטן, גבוה
קומה, רחב כתפיים, שרירי ושחום עור. עיניו היא אמרה, חומות
אדומות, ושיערו כהה. אני חשבתי שהיא פשוט מאוד העריכה את אביה
שהיה כמעט מתאים לגמרי לתיאור. לילית שתמיד קראה אותי כמו ספר
פתוח התעצבנה, והוסיפה בקצת גמגום והרבה מאוד כעס, שאביה לא
השטן 'אפילו לא קרוב!' היא צעקה. היא סיפרה שלשטן יש קרניים
חומות ושהוא תמיד תמיד מסתובב עם מגיני ברכיים מפני שהרבה
אנשים מנסים להרוג אותו כדי להיות ה"גברים של העולם". אני בטוח
שכל אחד יתפלא בדיוק כמוני לשמוע דווקא מגיני ברכיים בשביל
מישהו שמנסים להרוג אותו. אבל גם לזה לילית מצאה הסבר, היא
סיפרה שאת השטן אי אפשר היה להרוג בכל מקום, רק מהברכיים. היא
סיפרה שהמיתולוגיה היוונית גנבה את סיפורו האמיתי והפכה אותו
עם הרבה וריאציות לסיפור עקב אכילס. הסיפור עצמו היה מאוד
מעניין ובעל תוכן רב משמעות אשר לילית אמרה לי לזכור. אך מרוב
סיפורים שסיפרה לי וכמה כאבי ראש מאכילה מוגזמת של ארטיקים
שכחתי את רוב תוכני סיפוריה כולל את זה. לא נתתי יותר מדי
משמעות לעניין והמשכתי את עיסוקי יומי הרגילים.

באותו יום יותר מאוחר כשלילית הלכה לקנות כדורים לאקדחה החדש,
הלכתי לבקר את יוסי שאיתו לא ניהלתי שיחה רצינית זמן יותר מדי
ממושך באותה תקופה. הוא כעס עלי, ראיתי את זה בעיניו, הוא לא
רצה לומר את זה אבל הוא מאוד כעס עלי. הוא לא היה נחמד כמו
תמיד והוא לא הציע לי אפילו קרטיב לימון, שהוא הקרטיב הכי זול
והכי מסרטן שיש בעולם. אני ניסיתי להצחיק אותו, ולהעלות
זכרונות. כששום דבר לא עבד, סיפרתי לו עד דבר מצחיק שרה לי
ולילית ואז הוא באמת רתח, הוא אמר לי ללכת אל גברת ל', הוא אמר
שאין לו זמן כרגע אלי ושיש לה משהו לומר לי. ידעתי שלא היה
לגברת ל' דבר לומר לי, אף פעם לא היה לה דבר מיוחד לומר לי,
והאמת שלעולם לא היה מצב בו יוסי אמר לי שאין לו זמן אלי. הוא
תמיד דאג ופינה לי זמן, ולכן הרגשתי רע מאוד מכל העניין. בכל
זאת לא מצאתי משהו יותר טוב לעשות וגם חשבתי שעם גברת ל' יש מה
להשלים והלכתי לבקרה בביתה שנהגתי לכנות משחקיית ל'. היא לעומת
יוסי מאוד שמחה לראות אותי, והיא הקשיבה לכל מה שהיה לי לומר.
היא לא כעסה שאני מבלה המון זמן עם לילית, היא אפילו שמחה
והסבירה שיוסי קצת מקנא זה הכל. בשבל מסוים גם לילית הצטרפה
והשיחקנו שלושתנו במשחק וידאו "המורדים". המשחק עצמו היה
נוראי, אבל ניצחתי אז הרגשתי די טוב עם עצמי.

באותו ערב, למרות השיחה הקשה עם יוסי הלכתי מרוצה לביתי אבל אז
אמא הייתה צריכה להרוס הכל ולעצבן אותי עם כל השטויות שלה. היא
התחילה לקטר על זה שיוסי וגברת ל' רשעים והוסיפה שאני לא צריך
להסתובב עם לילית שהיא "השפעה רעה" במילותיה המדויקות
והמקוריות של אמא יקרה. היא הוסיפה כל מיני דברים על שלבי מעבר
בחיים וכל מיני שטויות על לימודים ועל כל מיני דברים על העתיד,
אבל אני ממש לא הקשבתי. הדבר היחיד שאני באמת זוכר מהשיחה שלנו
היה שהיא אמרה שיוסי יהרוג אותי יום אחד אלא אם כן לילית תעשה
את זה קודם. כמה שהיא טעתה אמא יקרה, יוסי לעולם לא היה הורג
אותי, טוב לפחות לא בכוונה. גם היום שהוא כועס אני ידעתי שהוא
עדיין אהב אותי, הרי הכל התחיל ממנו וממני, כל חיי התחילו
מהקיוסק שלו ומאז הייתי במרכז ענייניו. הלכתי לישון מעוצבן
מאוד וחלמתי על השטן מהסיפור של לילית עם כמה וריאציות של כעס
מהשטויות של אמא.

החלום שלי היה די משעמם, למרות שהוא היה מפחיד ומצמרר וגרם לי
לומר "חרא" המון פעמים. אבל הוא גרם לי להמציא את התאוריות שלי
לגבי השטן. לדעתי הוא נמצא כאן ושם בו זמנית וכל אחד מנסה
לכניס לו כדור. הוא מתחמק ובורח וגורם לאנשים להרוג ואין מילה
שאפשר לומר לו כדי שיפסיק. הוא בעצם הבעיה של כל העולם, של
כולם. סיפרתי ללילית את התאוריות שלי ולה אפילו סיפרתי את
החלום, אך אחרי שנרדמה באמצע שסיפרתי אותו החלטתי לשמור אותו
לעצמי. על התאוריות שלי היא די גיחכה, היא אמרה שאני טיפש, אבל
שהיא תמשיך להסתובב איתי לא משנה מה. היא הוסיפה שממילא אין לה
מישהו אחר לדבר איתו, אלא אם כן היא צוחקת עליו או מאיימת על
חייו. האמת שהיו מקרים אחרים שהיא דיברה עם אנשים, היא לא
דיברה רק איתי. היא הייתה חייבת לאכול מתישהו וגברת ל' לא אהבה
לבשל יותר מדי. אחרי כל ההתרחשויות של החלום, והשינה המתוקה של
לילית מהחלום, הלכתי ליוסי, והוא נתן לי ארטיק הושיב אותי
בשולחן ולא אמר מילה. חיכיתי שם עד שהחשיך, אבל הוא לא פצה פיו
עד שהלכתי, הוא כעס, וזה היה כואב לי מאוד אם היה לי לב, איזה
מזל. הוא רק אמר לי שמחר אני אבוא מפני שהוא רואה שאין ציפורים
בשמיים ושאני יודע מה זה אומר. באמת ידעתי למה הוא מתכוון,
כשהייתי קטן הוא תמיד סיפר שכשהשמיים נקיים קורה משהו מיוחד
וכשהם מלאים, יותר כיף לעלות על ההר. בדרך כלל הוא צדק.


לילית מכסחת לי את הצורה

ביום שלאחר מכן, באתי אל הקיוסק של יוסי כמו שעשיתי כל כך הרבה
פעם, חיכיתי לו שם קיוויתי שהוא ידבר איתי. באמת לא הייתה
ציפור אחת בשמיים והאווירה הייתה מאדו נקייה, היה יום מושלם
להתרחשות מוזרה או לקטטה נחמדה. האקדח שלי היה נוצץ מהרגיל,
לשמחתי, דבר מוזר לאקדח בן שש שנים, אבל מי באמת שם לב לפרטים
כאלה חוץ ממני. יוסי סוף כל סוף הגיע לקיוסק אחרי שחיכיתי לו
שעתיים, איתו היה עומס ענקי של אנשים, לא מובן מאיפה הם באו,
אבל הם היו מצחיקים מטומטמים ומצחיקים, אז לא היה איכפת לי.
לילית גם הצטרפה בשלב מסוים, וצחקנו ביחד על כל האנשים שעברו
עם תחפושות וכל מיני דברים דבילים אחרים. אני חייב לומר שהיה
מוזר לראות את לילית, ראו שאין לה לב, ולמרות שגם לי לא היה
אחד, זה נראה שונה, חדש ומיוחד. מתישהו אחרי אמצע היום, לילית
שאלה אותי אם אני גבר כבר, ואני לא הבנתי באותו רגע שהיא מדברת
על הריגת השטן. צחקתי מעט, הסתכלתי למטה אל אקדחי, הוצאתי אותו
מהנרתיק וכיוונתי אותו קדימה. היה מצב הזוי לחלוטין, האקדח שלי
התערבב בין כל התחפושות המוזרות שעברו על גבי הבשר של בעלי הלב
המפגרים, והם לא דאגו. הם עברו מולי, מול הקנה שלי, ואני
יכולתי להוריד כל מי שרציתי. עד אז לא הרגתי אדם בחיי, ולא
יכולתי לנחש מי יהיה הראשון. חשבתי במוחי איך ירגיש יוסי אם
אהרוג אדם ליד הקיוסק שלו, לא רציתי להכעיס אותו יותר מדי,
ורציתי לשמור את הכדור לשטן. אבל אז הגיע אדם בתחפושת שטן
ונינף מולי. הוא עמד שם, חייך לא אמר מילה, חשב שהוא מוגן ולא
פחד אפילו לשנייה. אני הסתכלתי עליו ולמטה ובחזרה עליו, הוא
עדיין היה שם, לא פוחד, שמח לא יודע מה הולך לקרות, או שמא.
יריתי את הכדור ואני בטוח שהוא הזיז את ראשו אך מפני שאני יודע
שאדם אינו יכול להזיז את ראשו במהירות האור, הבנתי שפיספסתי.
הכנסתי כדור ליוסי, ישר בין העיניים והוא לא נשאר לעמוד יותר
מרגע אחד, תוך כמה שניות הוא עזב את הקיוסק לתמיד.

מוזר יהיה לשמוע את זה בטח, אבל הרגש היחיד שיכלתי להרגיש
למרות שהרגתי את דמות אבי הייתה שמחה, שמחה גדולה שאין לי לב
בשביל להתאבל על מותו של יוסי. לא היו עליו קרניים כמו בחלומי,
והוא לא התחמק מהכדור שלי, הוא עמד שם וחטף אותו ישר בין
העיניים. ואחרי זה הוא שכב באמצע הקיוסק שלו ודימם את כל מה
שהיה פעם בגופו. הסתכלתי על לילית והיא עלי, והיא אמרה לי רק
לבוא אחרי הצהריים אל המקום הסודי שלנו מאחורי הגן. המקום
הסודי שלנו מאחורי הגן נשאר סודי, רק מפני שאיימנו על כל אחד
שהתקרב שנכניס לו מקום אם הוא יבוא שנית, אבל בשבילנו זה היה
מקום לדיבורים רציניים. למרבה הפלא יש כאלה לעיתים גם לחסרי
לב, כנראה כל אחד הוא פלא, או לפחות יש לו פלאפון באיזשהו שלב
בחיים. הדרך למקום הסודי נראתה ארוכה יותר מתמיד, היא ערכה רק
מאה מטר אבל זה נראה כאילו לקח לי עשרים דקות רק להגיע לשם.
אולי זה היה מפני שהייתי צריך לעשות מיליון עיקופים כדי לברוח
מהמשטרה שחיפשה אותי בכל העיר, מזל שכולם פחדו ממכות ולכן לא
הלשינו על היות מקומי.

הגעתי למקום וראיתי את לילית עומדת בין הספסלים שלנו ומחייכת.
היא קראה לי לגשת אליה וכשניגשתי קיבלתי ברכייה חדה ישר
לביצים. הכאב היה חד ביותר, והתקפלתי ללא מעט רגעים, אני לעולם
לא אשכח את ההרגשה הנוראית הזו, של כאב חד בביצים. לאחר שקמתי
היא הכניסה לי עוד אגרוף אל העין אגרוף לכלייה וקיצור תמציתי
ביותר הכניסה לי את המכות שלי חיי. היא "קרעה לי את הצורה" כמו
שאמרו כל האנשים האחרים שהיא קרעה להם את הצורה לפני כן כל כך
הרבה פעמים. כשנמאס לה, לא יכותי להתאפק ומתוך כאבים עזים
מלמלתי 'מצטער.' 'לא אתה לא' היא אמרה והמשיכה 'אין לך לב ולא
באמת איכפת לך אבל גם לי אין אז אני מבינה, הייתי חייבת להכניס
לך מכות, הרגת את אבא שלי' היא ממש הייתה מפחידה באותו רגע אבל
משום מה נרגעתי קצת ושאלתי 'אז את תמשיכי להסתובב איתי למרות
שהרגתי את אביך?' 'בטח טמבל, כמה אני יכולה לדבר עם אמא שלי
גברת לוציפר הנחמדה. חוץ מזה אתה גבגבר, איך אני יכולה להתאפק
מלהסתובב איתך.' באותו רגע חשבתי, אולי בקול רם אני לא זוכר
'וואו איזה מזל שאין לאף אחד מאיתנו לב.'