היא פרקה לו את השרפרף היום. היא אמרה שזו הדרך היחידה שהוא
ירכיב אותו שוב. "הוא הרכיב אותו עקום", היא אמרה. הוא לא רצה
לתקן, אמר שישאיר אותו כך.

ככה הם נראים. חולקים בית ואותנו וכיור בבוקר- הוא מצחצח
שיניים והיא רק מתעוררת, רוצה להשתין, צריכה לחכות עד שהוא
יסיים.

הם לא מזדיינים- הוא גומר מהר והיא... היא איבדה את החשק. 'זה
עניין הורמונאלי' ,היא אומרת. "זה מדהים פעם כ"כ רציתי והוא
לא, ועכשיו... עכשיו אני חיה כ"כ טוב בלי. אפילו חלומות
ארוטיים אין לי..."

וככה הם נראים. גב אל גב, הוא שם שקית זבל בפח, היא שמה מדיח,
הישבנים מתנגשים- אבל כלום.

בית, אנחנו, שם, הם ביחד אבל לבד. כל אחד בספירה שלו- שני
קווים מקבילים שנעים כ"כ רחוק זה מזה... אני רוצה לבכות עליהם,
להתאבל על מותם, אבל אפילו זה אי אפשר, כי  אין על מה להתאבל.

היא תהייה עצובה אם הוא ימות- הוא יהיה הרוס. אבל הוא לא יראה
את זה. הוא ישב, יראה טלוויזיה וכשישאלו אותו - 'מה?...' כזה
ששואלים, כשיודעים שמשהו לא בסדר- הוא יגיד:
"הכל בסדר".

כרגיל.

אבל היא רק תהייה עצובה. "הוא היה אדם טוב", היא תאמר- "אבל לא
טוב בשבילי". לא נורא. אולי היא תמצא איזה מחליף- לא משהו
רציני, רק מישהו שיפיג את הבדידות של כל השנים האלה - שלא היה
נעים לה להפיג בגללו.

אני תוהה מתי אני אפרק לך את השרפרף. אני תוהה מתי אני אסגור
לך את הכפתורים עד למעלה בחולצה- כמו איזה ילד קטן שמפחד להגיד
לאמא לא. מתי אתה תצא לסיבוב קניות ותגיד לי אח"כ- "הראיתי לך
מה קניתי?"- למרות שאתה יודע שלא.

דיברתי על המשפחה שלך. זה עבר מעליך. לרגע היה נדמה לי שזה נגע
באיזה עצב חשוף -אבל לא, העצבים שלך מלופפים באיזולירבנד.

אתה יודע, לפעמים נדמה לי שיש ביניהם משהו- כשהם יושבים יחד
מול הטלוויזיה ורואים איזה סרט- פתאום משהו מפציע מתוך האדישות
ההדדית. אבל הוא נעלם מהר. אולי זה נדמה לי, כי הם קצת
ישנוניים וההגנות מתרככות.

מפריע לי שאתה מרוכז בעצמך- לפעמים ממש כמוהו. אני יכולה לקיים
מולך שיחה שלמה ולגלות בסוף שדיברתי עם עצמי. אתה לא שם.
אתה מבקש שאחזור.
אני חוזרת
אתה שואל- 'מה?'

אני שונאת את ה-מה הזה שהוא לא באמת 'מה' אלא דרך להרוויח זמן-
להריץ בראש  את המילים ולנסות בפעם הראשונה לעכל אותן.
יש לך אישה שאוהבת אותך- אמא שלך. ראיתי אותה. היא ממש מתאבקת
בעפר רגליך. אתה הגבר שלה. האמיתי. אבא שלך הוא רק תחליף זול.

אני גם.

אוהבת

אותך.

זה נראה כמו שירה קצת, מה שאני כותבת כאן. כל השורות הקצרות
והמילים הבודדות שאומרות כ"כ הרבה בקונטקסט אבל סתומות כאשר הן
עומדות בפני עצמן.

אני לא רוצה לגמור כמוהם.

היא עומדת בחדר. עירומה. הוא רגיל כבר. מאז ומתמיד היא נוהגת
ללכת עירומה בבית. הוא לא מתרגש. התחת שלה ענק. לא איבד
מהחיוניות. הפנים קצת נפולות. רואים שעברו הרבה והתכופפו קצת
תחת המשא. הם מתכוננים לצאת. סתם לחברים. לנהל שיחה- אמיתית-
לא רק אוסף של מונולוגים- לא, מזה יש להם מספיק בבית, אולי גם
לאכול משהו, לשתות, לחייך

ולחזור. הביתה. ללבד. איש איש ומסעו, איש איש ומשאו.

היא מייעצת לו מה ללבוש, הוא מתנגד הוא רוצה משהו אחר- 'למה
הכל שחור?', היא מתעצבנת, 'למה הנעליים האלה- כשיש לך נעליים
כ"כ יפות שאתה בקושי נועל?'- הוא מתנגד עוד קצת, היא מושכת,
הוא מושך-

בסוף.

היא זוכה בתחרות. הוא מוותר. הוא מסכים לחולצה שלה, וגם
לנעליים, אחד אפס. עד למערכה הבאה.
היא בד"כ זוכה.
אין לו זין.

חתונת הכסף ממשמשת ובאה. אז מה? אז ככה. האדמה במקומה נחה.

ואני?

אני רק... כאן.