לא התכוונתי לאהוב
יותר-מידי,
רק לאהוב,
יש בי הרבה ריחוק,
אבל אותך רציתי
לשמור קרוב,
רק להתעורר,
למול עינייך,
כמו לתוך חלום
אמיתי להכאיב,
להסתנוור משתיקותיך,
ללטף אותן,
להקשיב.

וזה לא יצא כמו שרציתי,
זה לא עבד.
הרגשת אשמה,
הרגשת חנוקה,
הרגשת לבד,
ואני, כמו גאון
של איזה דור,
הרגשתי גם-כן
אשם,
ואם זה כל-כך
לא הלך לנו,
למה זה עדיין
מוסיף לדמם?

אני מצטער על
שלא היה בי האומץ,
לשחרר אותך
מהמבוכה,
כשהפסקת לומר לי
את ה: 'אני אוהבת אותך',
אחרי שאיבדתי אותך,
אף הישג לא משכנע אותי
שאיני מפסידן,
אני אמיץ ברמות
כמעט מטורפות,
ורק בגללך,
אני מרגיש כמו פחדן.

את היחידה שמסוגלת
לגרום לי לפחד,
רק אי-אהבתך לבדו,
הופך את חיי
לאי כל-כך בודד,
לא משנה כמה אנשים,
כמה נשים,
יקיפו אותי מסביב,
טרם מצאתי שתיקה,
שמשכה אותי
להקשיב.

שוב אני חוזר,
שוב אני נוסע,
כמו עלה שנתלש מעץ,
לא מסוגל להתחבר,
רק להתגעגע,
ורק שתדעי,
שלא התכוונתי
לאהוב יותר-מידי,
רק לנשק את חייך,
שהתמזגו בחיי,
וכנראה שאין לי מושג
הכיצד לאהוב,
כי איכשהו ידעתי
שזה מה שיגרום לך
לעזוב.