הלכנו ביחד לקנות צעצועים לחדר הילדים החדש. השארנו את הילד
אצל השכנה, היא בת 16 ושמחה לכל שמרטפות מזדמנת. התהלכת
בכבדות, כמו אווזה מפוטמת. בטנך הולכת  הרבה לפנייך. הרגשנו
כמו תיכוניסטיות שהבריזו משיעור, נטולות דאגות. במכונית אמרת
פתאום שנורא מתחשק לך פלאפל ואני, כמו רעייה טובה, עצרתי בדוכן
הפלאפל הקרוב. "מנה פלאפל ושתייה 10 שקל" היה כתוב שם על שלט
ירוק. אף פעם לא הבנתי את החיבה שלך לפלאפל, יבש כזה ומלא
שומן. "הרבה כרוב כבוש", ביקשת שנייה לפני שיצאתי. "טוב",
אמרתי והלכתי לעמוד בתור. בדיוק כשיצאתי התחיל הרדיו לנגן את
"תפתח חלון" של ריטה וזה נורא הצחיק אותי כי בדרך לשם התווכחנו
אם להשאיר את החלון פתוח או סגור. תמיד חם לך ולי  קר תמיד.
אבל שוב, כמו לאורך כל הריונך, ויתרתי וקפאתי מקור.

עמדתי בתור ומדי פעם הצצתי מעבר לכתף אל המכונית. ראיתי אותך
יושבת שם ושרה לעצמך יחד עם הרדיו. כמה אהבתי אותך, כמה אהבתי
אותנו. כשהגיע תורי אמרתי: "הרבה כרוב כבוש בבקשה" ונזכרתי שלי
דווקא היה תמיד חשק לסלט סלק שהיית מכינה לי בכמויות. הוספתי
הרבה טחינה, כמו שאת אוהבת. הבאתי לך את הפלאפל למכונית וגם
פחית מיץ ענבים. נשקת לי ונטלת אותם מידי. "איך לעזאזל את
יכולה לשתות כל כך מתוק?" שאלתי וענית, כתמיד, "נו, אם זה לא
יהיה מתוק זה לא יהיה טעים". ושתינו צחקנו בשל המילים שנאמרו
כבר אלף פעם.

התנעתי את המכונית ונסענו לעבר חנות הצעצועים הגדולה שפתחו
במרכז החדש, באיזור המוסכים. כבר מזמן אמרנו שנלך לשם עם הילד,
אבל היום החלטנו ללכת לשם לבד, למצות קצת את הזמן הפנוי עד
הלידה, כשלא יהיה לנו כוח לכלום אחרי לילות נטולי שינה. "אל
תחני ליד העץ", אמרת, "הציפורים ילכלכו את האוטו". אז חניתי
ליד המכונית האדומה שעמדה שם, ממש מול החנות, ונכנסנו. את עם
התיק שלך, שתמיד מכיל חצי בית, ואני עם הפאוצ' הכחול, זה שקנית
לי בחגיגות השנה לאהבתנו והיה עכשיו מרוט ובלוי. לפני כמה ימים
ראית פאוצ' יפה ורצית לקנות לי אותו וסרבתי, אוהבת את הפאוצ'
הכחול ממך. השומר בכניסה ביקש ממך להשאיר את התיק באחד התאים.
"אני לא אגנוב כלום, אל תדאג", אמרת לו. הוא ניסה להתעקש
והתווכחת איתו, כמו תמיד. אמרת לו שיש שם את הפלאפון והארנק
והמפתחות ושאת לא יכולה להחזיק הכל ביד. בסוף הוא וויתר, הם
תמיד מוותרים לך. ונכנסנו פנימה גם עם התיק שלך.

הכל סביבנו היה גדול וחדש, מואר ע"י אור ניאון. לקחנו עגלה
גדולה (כי באמת קצת קשה לסחוב תיק כזה) והתחלנו משייטות בין
מדפי הצעצועים. בדרך עצרנו מול מדפי הפליימוביל, הוא נורא אוהב
אותם, הילד, והתווכחנו האם לקנות לו עוד סט. אני אמרתי שלא
צריך, שאת מפנקת אותו יותר מדי. בסוף התפשרנו על סט חלל בגודל
בינוני. "נורא יקר הפליימוביל", אמרתי, זוכרת את התינוק שבדרך.
"זה חשוב להתפתחות שלו", פסקת ובזאת חתמת את הויכוח. כבר
אמרתי, תמיד את מנצחת. כנראה שראית על פני את מורת רוחי, כי
כשהגענו אל אחת הפינות השקטות הצמדת אותי אלייך ונשקת לי ברכות
על שפתי. שם, מתחת לאורות הפלוריסנטים הזוהרים. הסמקתי. תמיד
היה לי קשה עם גילויי החיבה שלך בציבור. אותך זה תמיד הצחיק,
המבוכה שלי.

המשכנו לשייט לעבר מחלקת התינוקות, שהרי היא הייתה הסיבה שבאנו
בכלל. דחפתי את העגלה ופתאום חיבקת אותי מאחור וצחקנו, כי הבטן
שלך הייתה כבר גדולה כל כך ולא הצלחנו ללכת כך. אז הנחת את ידך
על ידי הדוחפות את העגלה. חייבות לגעת, כל הזמן. כשהגענו השמעת
ציוץ של שמחה וניגשת ישר לעבר השמלות הקטנות. "את חושבת שזו
תהיה בת?" שאלת לפתע. ממששת בערגה את שמלות המלמלה. "בטח",
עניתי וחייכתי. "הילד צריך אחות קטנה". בחרת שמלה לבנה עם
פרחים אדומים רקומים. הסתכלתי עלייך במבט שואל, שהרי אמרנו
שבאנו לקנות דברים אחרים. "אני פשוט חייבת", השבת לשאלה שלא
נשאלה. "אפילו אם הפעם זאת לא בת. הרי תהיה לנו בת בסוף ושמלה
כזאת, היא תמיד באופנה". חייכתי. תמיד היה לך קטע כזה עם בגדי
ילדים.

ניגשנו למדפים שהיו מוקדשים למצעים ולכל האביזרים הקטנים שכל
תינוק חדש צריך. המוכרת ניגשה אלינו והציעה עזרה. "זה לא ילד
ראשון", אמרתי לה. "נסתדר לבד, תודה". והיא התרחקה, אבל שלחה
לעברנו מדי פעם מבטים חשדניים. "עזבי אותה", אמרת. "אנשים
קטנים". בעגלה נערמו סדינים ופלנליות, חיתולים, מוצצים,  שני
בקבוקים (אחד למיים ואחד לחלב), משחה לטוסיק, טיטולים, בובה של
ג'ירפה ("היא כל כך מקסימה", אמרת, פשוט חייבים),  שלושה זוגות
גרביים זעירות, שמיכה חדשה, פיג'מות עם ציורים של פילים וכמה
גופיות ורודות צועקות ("כי התינוקת שלנו היא נסיכה, והיא לא
יכולה ללבוש רק גופיות לבנות פשוטות") . לקחתי אותך משם לפני
שנגמור את כל התקציב הרב שנתי.... ואז הלכנו לבחור כיסוי חדש
לעגלה, כי החלטנו שפשוט נצפה את העגלה הישנה של הילד. בחרת בבד
עם ציור של כוכבים. "דה בד של נסיכות", אמרת. ובחרת בד זהה
לסלקל ולכיסא של האוטו. "אני רוצה שהכל יהיה תואם", אמרת ואני
ידעתי שאין שום טעם להתווכח עם חוש הטעם המפותח שלך. הרי אחת
הסיבות לאהבתי הייתה הרגישות שלך ליופי. המוכרת אמרה שהכל יהיה
מוכן בעוד שבוע ושנשלם עכשיו ונראה לה קבלה ואז היא תשלח
הזמנה.

התרחקנו משם ואני דוחפת את העגלה שהייתה כבדה מדי בשבילך.
המוכרת הלכה אחרינו ושאלה אם אנחנו רוצות לעשות משלוח או לקחת
הכל עכשיו. "יש אנשים שפוחדים ממזל רע", אמרה. "או, אנחנו לא",
השבת. "אני רוצה להכין הכל לפני הלידה ולא להתרוצץ אח"כ" הוספת
והלכנו לשלם. מוסיפות בדרך כמה ממתקים, בשביל הילד, וגם קונות
לו אוברול חדש בצבע אדום, עם ציור של רכבת על הכיס, וגם דובי
חדש ומכונית צעצוע בשביל לתת לו אחד עם הלידה ואחד כשנשוב מבית
החולים. "שלא יקנא בגלל כל המתנות של התינוקת", אמרת. והוספת
לעגלה גם מדבקות של פרצופים מחייכים. המוכר בקופה ארז לנו הכל
בכמה שקיות גדולות ממדים ושאל אם אנחנו צריכות עזרה לסחוב הכל
אל המכונית. אמרנו שתודה, אבל כבר נסתדר לבד ויצאנו החוצה. כבר
היה חשוך וקר ורוח קרה נשבה פתאום וגרמה לי לתחושה מבשרת רעות.
רעדתי ובאת וחיבקת אותי מאחור ואני השענתי את ראשי על כתפך.
אוהבת אותך.

פתחתי את תא המטען והתחלנו מעמיסות את כל השקיות, מסדרות הכל
בדייקנות האופיינית שלך. תמיד הצלחת לדחוס כל כך הרבה דברים גם
לחללים קטנים. היינו אמורות ללכת לסופר, היה חסר חלב ובכלל,
אהבנו לעשות את הקניות ביחד. אבל החלטנו ללכת קודם לחנות
הספרים שנפתחה גם היא שם. "שמעתי שיש בתוכה בית קפה חדש",
אמרתי. כמובן שהסכמת. שתינו חלקנו את אותה אהבה לחנויות ספרים.
החלטנו ללכת לחנות עם האוטו כי כבר היה לך קשה ללכת על פני
מגרש החנייה העצום. חנינו ונכנסנו לחנות המחוממת.

ספרים היו ערומים  בערמות ומסודרים על גבי המדפים. בכל פינה
היו שלטים שהסבירו כי מחיר הספרים הוא לפי צבע המדבקות. החלטנו
לבחור ספרים ואז לשבת בבית הקפה, רוצות למצות עד תום את רגעי
החירות הנדירים. אני הלכתי למדף השירה. לא יודעת למה, שירה
מדברת אלי פתאום. ואת הלכת למדף הספרות הבדיונית. אף פעם לא
הבנתי איך את יכולה לקרוא סיפורים כאלו. אבל את היית בולעת
אותם בשקיקה. כששאלתי אותך מה את מוצאת בהם ענית "את האפשרות
שאולי". שלפתי מהמדף את שירי רחל. ליטפתי באצבעותיי את הכריכה
הצהובה. כבר כשהייתי ילדה אהבתי אותו, את קובץ שיריה. אני
אפילו זוכרת עדיין את הערב שהכנו יחד עם ילדי הקיבוץ שבאו
להתארח "ערב שירי רחל". ההיה זה בכיתה ו' ואולי ז'? לא הצלחתי
להיזכר. מאז אני אוהבת אותה.  התיישבתי בבית הקפה והספר לפני
ואני מדפדפת בו. את המשכת לשוטט בין המדפים. מתמכרת לריחות
הדפוס. מלטפת את הספרים בקצות אצבעותייך בעוברך.

הזמנתי לי כוס קפה ולך הזמנתי תה צמחים. יודעת שמוטב לו שיתקרר
קמעה. את לא אוהבת את התה שלך חם. אם אני רוצה לשתות ביחד איתך
אני צריכה להכין לך אותו קודם ורק כמה דקות אח"כ להכין את שלי.
אני אוהבת את הקפה שלי חם וחזק. מאז שהרית את נמנעת מקפאין.
"הכל בשביל התינוקת", את אומרת ועומדת בגבורה באיסורים - בלי
יין, בלי קפאין, אפילו על הסיגריות ויתרת. "שתהיה בריאה", את
אומרת בכל פעם כשהפיתוי נראה עז. הקפה והתה הגיעו והוספתי לתה
שלך שתי שקיות סוכר. שיהיה מתוק. פתאום הגעת ובידייך ערמה של
ספרי ילדים. "את אלו עוד אין לנו", אמרת בקול מצטדק. הנחת את
הערימה על השולחן ונעמדת מאחורי מניחה את ידייך על כתפי.
השענתי את ראשי אחורה על הבטן שלך ושמעתי את לבך ולבו פועמים.
נותרנו ככה דקה בערך ואז התנתקת והתיישבת לצדי. מרימה את התה
(שהיה עדיין חם) לשפתייך ונושפת עליו קלות "אני אוהבת את הריח
הזה, של היסמין", אמרת.

אח"כ התחלת להראות לי את הספרים שבערמה. "מה עושות האיילות",
"הבית של יעל", "שיר הגדי". "אני לא מבינה איך עוד אין לנו
אותם", אמרת. "גדלתי על הספרים הללו. מכירה כל שיר וסיפור. אני
חושבת שבגלל "המסע אל האי אולי" אני עד היום מאמינה שלבובות יש
נשמה", אמרת פתאום. ילדה שלי, תמימה. ואז ראיתי ספר נוסף, ספר
שלא הכרתי והרמתי אותו מהשולחן. "אני לא מכירה את הספר הזה",
אמרתי. "סיפרתי לך עליו פעם", אמרת לפתע. "כשהיינו בטיול
לצפון. ממש בהתחלה. את לא זוכרת?". נזכרתי שסיפרת לי על הספר
הזה, כולו תמונות שחור ולבן, "לילך מקבוצת אילנות". "כשהייתי
ילדה חשבתי שהיא נורא יפה", אמרת פתאום. "נורא רציתי להיות
כמוה, ילדה בסיפור".  דפדפתי בספר ויכולתי לדמיין אותך בתור
הילדה הזאת, עם המבט החולמני, יושבת וחולמת לך בשיעור. "אני
גדלתי על הספרים הללו", אמרת שוב. וכבר ידעתי ששוב נצא מחנות
הספרים עמוסות בשקיות כבדות. "מצאתי גם ספר אחד בשבילי", אמרת
ושלפת גם ספר מדע בדיוני. "אותו עוד לא קראתי", אמרת. "וגם",
אמרת פתאום, "אחד בשבילך". "בשבילי?" שאלתי. כבר המון זמן שלא
קנית לי ספר, טענת שאינך מתיימרת להצליח ולקלוע לטעמי בספרים
שהיה כבד מדי לטעמך. "הנה, תראי. עוד לא קראת אותו נכון?" אמרת
ושלפת עוד ספר. "לא", עניתי, "עוד לא. דווקא רציתי". "אני
יודעת!" אמרת ותרועת ניצחון בקולך. "נורא פחדתי שתספיקי לקנות
אותו לעצמך לפני ורציתי להפתיע אותך".

שתית את התה שלך ואני סימנתי למלצרית שאני רוצה עוד כוס קפה.
ביקשת ממנה להביא לך תפריט ובסוף בחרת בעוגת שוקולד בשלוש
שכבות מקושטת בקצפת וגלידה. שוב הדהימה אותי היכולת שלך לאכול
דברים מתוקים. אכלת את העוגה בשתיקה ואני הבטתי בך מעבר לספר
שלי, איך את מלקקת את הכפית בריכוז ובמקביל מעיינת בספרים שעל
השולחן. כשסיימת סימנו למלצרית וזאת הביאה את החשבון. שילמתי
לה וניגשנו לשלם גם עבור הספרים. יצאנו מהחנות חמושות בשלוש
שקיות צהובות ונכנסנו אל המכונית. שאלתי אותך באיזה סופר את
רוצה לעשות את הקניות. אמרת שלא איכפת לך אז החלטתי לסוע אל זה
שהכי קרוב הביתה. כבר התחיל להיות מאוחר ורציתי לערוך את
הקניות במקום מוכר. "שנגיע בזמן לרחוץ את הילד ולהכין לו ארוחת
ערב", אמרתי והנהנת להסכמה. נכנסנו לסופר והיית עניינית כתמיד.
אני הלכתי למקרר מוצרי החלב ואת בינתיים היית עסוקה במילוי
שקיות בפרות וירקות טריים. תמיד כשמיהרנו נהגנו כך, לחסוך
בזמן. נפגשנו ליד קופסאות השימורים וחיברנו הכל לעגלה אחת.
בדרך לקופות הגנבת לעגלה עוד חבילת שוקולד "בשביל הילד", אמרת.
וחייכנו כי ידענו מי יאכל את השוקולד בלילה. תמיד רצית עוד
משהו מתוק, לא עומדת בפיתוי.

יצאנו מהסופר חמושות בעוד שקיות "אני לא יודעת איך נדחס הכל
למכונית", אמרתי ונאנחתי. "נסתדר", אמרת. וכמו תמיד הצלחת
להכניס הכל. נסענו הביתה וברדיו התנגנו שירים מפעם. שרנו ביחד
עם התוכנית, צוחקות. עייפות. הגענו הביתה וראינו שהשכנה כבר
רחצה את הילד. "שיחקנו בחוץ", היא אמרה "והוא היה מלא בבוץ אז
עשינו אמבטיית קצף". הילד רץ לזרועותינו, נוטש את התוכנית
שהמשיכה משמיעה קולות צווחניים. "אני שונאת את הדיבוב של
התוכניות הללו", אמרת בפעם האלף. חייכתי. לפעמים את כזאת
סנובית. אח"כ הלכת למטבח להכין ארוחת ערב ואני גייסתי את השכנה
לעזור לי עם חלק מהחבילות שנשארו במכונית. "יו, כמה דברים
קניתן" אמרה. "תינוק חדש צריך דברים חדשים", אמרתי. "לא נורא".
"קניתן את כל החנות?" שאלה בחיוך. "כמעט", עניתי והמשכנו לעלות
במדרגות בשתיקה. נפרדתי מהשכנה בפתח הדלת ונכנסתי. בבית עמד
ריח של חביתה. סלט קצוץ דק כבר היה מוכן על השולחן, מתובל
בהרבה לימון. נשקתי לך והוצאתי את הצלחות מהארון. הילד בא,
מקפץ לעברי, ועזר לי לערוך את הכלים על השולחן. "את רוצה עין
או חביתה?" שאלת. "עין כמובן" עניתי וצחקת. "איך יכולתי לחשוב
אחרת, את כל כך צפויה". "מה אני יכולה לעשות", הצטדקתי. "זה מה
שאני אוהבת". הרי את המיוחדת מבין שתינו, חשבתי, אני ארצית
כזאת, שותקת.

אכלנו והילד סיפר לנו מה עשה היום בגן. הקשבנו לו מחייכות. כמה
שהוא גדל לאחרונה. בכל יום הוא לומד עוד דבר חדש. פלא. פתאום
נזכרת שעוד לא נתנו לו את המתנה שקנינו לו, את הסט של
הפליימוביל. שאלת אותי איפה הנחתי את השקיות ואמרתי לך שבחדר
הילדים החדש, זה שעוד דמה קצת למחסן, אבל קירותיו כבר היו
צבועים בגוון חיוור של כתום מקושט בפס של מרגניות מסביב. כמה
שעות עמדת שם, מתעקשת לצייר בכוחות עצמך כל מרגנית ומרגנית.
ניגשת לשם וחזרת למטבח ובידייך המתנה. הילד שכבר סיים לאכול
פתח אותה בשקיקה ושמח כל כך. "אתה יכול לשחק קצת ואח"כ סיפור
ולישון", אמרת ונשקת לו. נשקתי לו גם אני והוא רץ לסלון לשחק
עם המתנה החדשה. פינינו את הכלים מהשולחן ואני עמדתי ורחצתי את
הכלים. שלא יישארו לבוקר. אהבנו ללכת לישון כשהכיור ריק. ישבת
על הכסא והתבוננת עלי. אהבתי את רגעי השקט הללו שלנו, כשהילד
משחק ואנחנו בביתנו, מבצרנו, אנחנו העולם כולו ברגעים הללו
ואין איש שיכול לקלקל את הקסם.

סיימתי והלכנו לסלון. כבר היה זמן להשכיב את הילד. הוא ביקש
"רק עוד קצת" והסכמנו לו. כמו תמיד. ילד ראשון ומפונק קראנו לו
לפעמים. ישבנו ביחד על הספה והתבוננו בו משחק. בטלוויזיה
התחילו החדשות ודיברנו שוב על התהליך המדיני ועל הפיגוע
מאתמול. "מפחיד", אמרת. "ממש מלחמה". "יהיה בסדר", אמרתי לך
באופטימיות הנצחית שלי. "השלום בפתח, זה רק עניין של זמן".
חייכת אלי ואמרת "את אף פעם לא מתייאשת מהשלום". ביקשנו מהילד
לאסוף את הצעצועים שהיו פזורים בחדר ואספנו אותו אלינו. הבאת
לו אחד מהספרים החדשים וישבנו על הספה וסיפרנו אותו. עמוד אני
ועמוד את. "עוד פעם", ביקש כהרגלו כשסיימנו. "אחרונה ודי",
אמרתי. והתחלנו שוב לספר. אח"כ השכבנו אותו לישון וצפינו בו עד
שנרדם.

התיישבנו מול הטלוויזיה ביחד, עייפות מהקניות ובכלל. התחלת
לנקר ואמרת שאת הולכת לישון. "אני מיד מצטרפת" אמרתי והמשכתי
לצפות בתוכנית. "אל תתעכבי יותר מדי", ביקשת. כשהתוכנית
הסתיימה נכנסתי לחדר השינה וראיתי שכבר נרדמת.  הלכתי להציץ על
הילד, לראות שהוא נושם, ואח"כ התפשטתי ולבשתי את הטרנינג הישן
והזדחלתי למיטה לידך ואת רק בגופייה קצרה. תמיד קר לי ולך חם
תמיד. מלמלת משהו ונשקתי לעורפך וחזרת לישון. חיבקתי אותך
ונרדמתי לצידך.

בלילה ההוא הערת אותי פתאום וכאב על פנייך. "הם התחילו", אמרת.
"הצירים?" פערתי עיניים בתדהמה. "כן", ענית. "הם במרחק של
עשרים דקות אחד מהשני". זינקתי מהמיטה והתחלתי להתלבש. "אני
אקרא לשכנה", אמרתי ויצאתי מהחדר. "צריך ללכת לבית החולים",
עוד צעקתי לך מהמסדרון, ויצאתי. כשחזרתי כבר היית לבושה עם תיק
מוכן עם הדברים הבסיסיים מונח לצידך. תמיד היית זריזה ברגעים
לחוצים. מתפקדת טוב תחת לחץ. חייכת אל השכנה שהביטה בך חצי
רדומה. "אל תשכחי למשוך את המפתח שנוכל להיכנס", לא שכחת לומר.
התעטפנו ויצאנו אל הקור. במכונית לא הפסקתי לשאול אותך אם את
בסדר.  "תפסיקי לדאוג כל כך הרבה", אמרת בחיוך. "נשים יולדות
כל הזמן". "אני יודעת", אמרתי. בכל זאת לא נרגעת. הגענו
ונכנסנו לחדר הלידה. קיבלו אותנו יפה. הלידה כבר הייתה במצב די
מתקדם. עמדתי לידך והחזקתי לך את היד והזכרתי לך לנשום, כמו
שלמדנו ביחד. הזעת וכאבת וכל כך הבנתי איך את מרגישה.

"את בטוחה שאת לא רוצה אפידורל?", שאלה אותך המיילדת שוב.
"לא!" ענית בנחרצות. "אני בסדר". והיית נפלאה כל כך. אבל הלידה
נתקעה פתאום. ראיתי את פניה של המיילדת והיא הייתה מודאגת.
השעות חלפו ועדיין כלום. כל כמה דקות נכנס רופא ובחן את הפס של
המוניטור. הם שינו לך תנוחה. התחלת להתעייף. "הכל בסדר?" שאלת.
"הכל בסדר", שיקרתי לך. "התינוק קצת במצוקה" אמרה פתאום
המיילדת. "אולי צריך ניתוח קיסרי. "ניתוח?" שאלת וגם אני, לבי
שקע. "זה לא נורא", הרגיעה המיילדת "זה הליך די שגרתי. עוד כמה
דקות יבוא הרופא להסביר ולהחתים אותך על טופס הסכמה". נבהלנו.
הסתכלת עלי בעיניים מודאגות, פנייך מרובבות בזיעה. "יהיה
בסדר", אמרתי. "את זוכרת שלפני שבוע ההיא מהקורס התקשרה וסיפרה
שהיא ילדה בניתוח קיסרי? זה כלום, קלי קלות". ראיתי שאת דואגת,
אבל חייכת אלי. כאבת כל-כך. שיחתנו נקטעה ע"י ציר נוסף.

הרופא נכנס אל החדר. "שלום",  אמר. "בואי ואני אסביר לכן על
הניתוח". והוא התחיל להסביר איך זה עובד ומה בדיוק יקרה והוסיף
והרגיע שזה הליך שגרתי ואין מה לדאוג, אבל בכל ניתוח יש סיכון
כמובן. מחשבתי נדדה ודבריו הגיעו אלי ממרחק. הוא אמר גם שיפנו
לניתוח רק אם לא תהיה ברירה. שהם בכל זאת ינסו להמשיך ללידה
רגילה. זה הרגיע אותך קצת. אחזת בידי. לפתע שמעתי אותך גונחת
בציר נוסף והמוניטור התחיל לצפצף בקול רם. הרופא יצא מבעד
לוילון ולפתע הכל קרה מהר כל כך. לקחו אותך ממני ואמרו שחייבים
לנתח. הריצו אותך מבעד לדלתות הגדולות של חדר הניתוח. "אני
אוהבת אותך", אמרת. "גם אני אוהבת", עניתי. "יהיה בסדר" לחשתי
והספקתי עוד לנשק לך ונעלמת.

חיכיתי שם. דואגת. הם אמרו שיודיעו לי ברגע שהכל ייגמר. נשלחתי
לחדר ההמתנה לחכות. חיכתי בחדר שם, הולכת מצד לצד, סופרת את
הכיסאות, את המאפרות. מתיישבת וקמה. מסתכלת על התמונות שאליהן
מצורפים כיתובים של "תודה רבה לצוות המופלא". מתיישבת שוב.
מסתכלת על הפנים המחייכות של אמהות האוחזות ילוד צעיר
בזרועותיהן.

כשהרופא יצא לבסוף הספיק לי מבט אחד בפניו בשביל לדעת.
"שניהם?" שאלתי לבסוף. "התינוקת בסדר", אמר. זאת בת, הבזיקה
מחשבה במוחי, כמה רצית בת. ופתאום הבנתי. רצית. כבר לא תדעי.
שעות עברו עד שהדמעות הגיעו ומשהגיעו לא פסקו ימים רבים.
והילד, גם הוא נורא מתגעגע.

היום היא בת שנה. קראתי לה לילך.