"לשמור טינה".
"זה ב'למד' או 'טת'?" צעקתי למטבח.
"'למד'" צעקו לי בחזרה.
נו מילא.

"שלום. לי קוראים מתן ואני לא אלכוהוליסט" אני מזמר לעצמי שוב
ושוב בזמן שאני רושם את השם שלי על חתיכת ניר ומדביק אותה
לקדימה של החולצה שלי.
אני נכנס לאולם הגדול ותופס לעצמי מקום בשורה השניה, אני צריך
לעלות אחרי הבלונדה שיושבת ממול.
את האמת, לא האמנתי שאני יגיע לכאן. ההורים שלי היו הורים
מצוינים, והם דאגו לומר לי לפחות פעם ביום כמה שהם אוהבים
אותי.
והיו לי גם המון חברים, וציונים טובים וגם המון שאיפות. אני
רציתי להיות מנכ"ל שיווק בחברה גדולה.
קצת קשה לשים את האצבע ולומר לכם איפה בדיוק זה התחיל, אבל אני
בטוח שזה קרה בערך בגיל 16.
אתם צריכים קודם להבין שבגיל הזה, אתה מתחיל להרגיש דברים שאף
פעם לא הרגשת- זה הגיל בין שתי התקופות שלבן-אדם יש בחיים שלו,
בין הגיל שרגילים לקבל הכל על מגש של כסף ולבים הגיל שמשועבדים
לארנק שלך- והשוק הזה של המעבר פוגע בך.
טוב סליחה שאני קצת מאבד מהפוקוס- בקיצור קראו לה שירן. ואני
הכרתי אותה מכיתה ח' שהיא הגיעה לביה"ס. אני הייתי אז בכיתה
ט'.
לא קשה לומר שכבר אז כל כך מוקדם בחיים שלנו- היו לי רגשות
שלפיה.

"מתן בן יוסף, בבקשה"
אני מפסיק לשחק עם הניר הקטן שעל החולצה וקם, אני פוסע לאט לאט
לדוכן.
"שלום כולם. קוראים לי מתן ואני לא אלכוהוליסט. אני גם לא
נקרופיל או פדופיל וגם לא מסומם, אין לי שחפת ואני לא עומד
למות".
הפסקה דרמאטית למחיאות כפיים שלא מאחרות להגיע.
" אני בן שלושים ושנים עוד חודש, ו.." אני שותה קצת מהמים,
ומוחה את הזיעה שהתחילה לבצבץ עוד קודם. אני לוקח נשימה עמוקה
ופולט
"אין לי.. אין בי שום דבר מיוחד."
כל החמישים איש שישבו משולבי רגליים באולם מחאו לי כפיים ואני
ירדתי לחזרה לשורה השניה.

ישר נהיינו חברים טובים. היינו הולכים למכולת בהפסקות הארוכות
ומדברים כל הזמן על כל נושא שבעולם. לחבר הראשון שלה קראו
גבי.
בערב הורים שהלכנו אליו ביחד היא כל הזמן בכתה על זה שאין לה
חברות בגלל שהם חושבות שהיא נותנת לגבי.
אני אז הייתי האי של השפיות שלה. אבל ידעתי אז עמוק עמוק שאני
רוצה להיות גבי, שאני רוצה לנשק אותה ולהיות שם בשבילה לא בתור
ידיד.
היא הייתה עם גבי בערך חודשיים עד שנמאס לה.
לשני קראו דני- וכמו עם גבי אני הייתי שם בטלפון תמיד, מחכה
שמשהו לא יהיה בסדר, ושהיא שוב תצטרך כתף לבכות עליה. אחרי דני
בא ירון, ואחריו רביד ואז אסף- ולמרבה הפתעתי - שוב רביד.
ובין חבר לחבר אני רציתי לצעוק אליה בשקט וללחוש- "אני אוהב
אותך".

יצאתי מהאולם לדוכן המשקאות והכנתי לעצמי תה.
בין הסוכר לתיון איזה זקנה באה וחיבקה אותי ואמרה לי שהיא
מכירה ומבינה ותומכת ורוצה לעזור.
אחריה יצאו כולם מהאולם וכולם בכו בשקט.
גם אני בכיתי אז, וזו הייתה הרגשה מצוינת.להיות לא מיוחד בין
כל כך הרבה אנשים לא מיוחדים.

אחרי כמה חברים אני זוכר שאמרתי לה מה אני מרגיש. היא אמרה לי
שגם היא מרגישה אותו דבר אבל היא לא רוצה חבר עכשיו,  אולי
מאוחר יותר. אז חיכיתי. ואחרי חודש אסף שוב הוציא את הראש
המכוער שלו בין השיחים - ואז נשברתי.
אז, בפעם הראשונה, אני טעמתי השפלה.
ומשם הכל נפל- אחד אחד נפלו הבניינים של החיים שלי.
ולאט לאט כלום לא קרה.
להתעורר בבוקר היה סיוט וללכת לישון היה אפילו יותר נורא- אני
רציתי לבכות וליילל ולצרוח. אני הרגשתי כמו המסטיק שדבוק מתחת
לכיסא באוטובוס. אני הרגשתי מושפל בצורה שלא תאמן. אניהרגשתי
רע אם עצמי.
וככה עברו להם החודשים האחרונים של כיתה י"א.
כבר בחופש הגדול הרגשתי משהו משתנה אצלי ההשפלה פינתה את המקום
שלה לכעס ולזעם ולשנאה. וכמה שרציתי להרוג אותה ואת כל החברים
המסריחים שלה אז.

סיימתי תיכון בלי לומר לה מילה וחייתי חיים שלמים בלי הבעה על
הפרצוף שלי. לכל מקום שהלכתי חשבתי רק עליה.
ועכשיו אני פה ואישה זקנה מחבקת אותי ואני צורח מבפנים אבל כל
מה שיוצא זה דמעות שלא מסמלות ולא סימלו ולא יסמלו כלום.