בהרגלך,
ציפורים רעות
מקורות ארוכים
גרונות משוועים לתולעים
פיצחו אותך גרעינים
לבשו את כותונת הפסים שלך
כתמים-כתמים.

אתה מתכרבל בהרגל כמו כרית,
אונדינה.
אתה עושה סרט על הקיבוץ,
אולם הספורט מתמלא דם.
נחיריים, שערות באוזניים,
צרחות עורבים שנכנסו דרך החלונות הקטנים שלמעלה.

ובסוף תשאר בבריכת המחדל שלך,
לבדך, עם טושים יבשים,
עם עצובת מכתבים עזובים,
תקרא אותם שוב ותתנחם
בכאילו כמו כמעט חצי אהבות רקובות
שהיו לך בארובות,
לביבות חפוזות בפרדס, בחציר.

בסוף הישימון יתרחב ויתפוס
פינות קמטים בזוית העין,
כמו שערות לבנות בשדות קוצים,
עור מדלדל וגרוגרת ניחרת,
ואתה,
בלי שום הרגל להאחז בו כבמרזב,
אולי תתקשר כדי לשמוע את קולה במזכירה,
כאילו להווכח שהיקום העתיק עדיין קיים במימד אחר.
כמו נבואה תרחף במים הנקרשים,
כמו ציפור תתרסק אליהם בדאיה מהירה.

ברלין, אפריל 2003