האסירים נעמדו לשמע פקודת "דום" מפי רב הסוהרים. היה זה
בוקר קריר, מעט קרני שמש חדרו מבעד למעטה הסמיך של העננים
שאחרי הסערה. המפקד נערך בחצר הכלא, אזור מטופח יחסית לשאר
חלקי הכלא. במרכזה היה ריבוע אספלט, מאה מ' קוטרו, אזור
ההתכנסות. מסביב בכיוון השעון היו חדר הכושר, אם אפשר לקרוא
לכמה משקולות מפוזרות ושני מכשירים חדר כושר, הפארק, שהיה בעצם
מלבן צר של דשא וקצת עצים שהשתרע לרוחב כל החצר, ומגרש
הכדורסל. "לצערי, אני צריך להודיע על פטירתו בטרם עת של אסיר
מספר 3805249, גרינוואלד, לוק נתניאל" אמר רב הסוהרים. "המנוח
נמצא בפטרול לילי של השומרים בסביבות השעה שלוש בלילה, לפני
יומיים."
גיחוך קל עלה מפי האסירים, שידעו שזה תחביבו מזה שנים של רב
הסוהרים, ארנולד רדמן, אייק בפי חבריו, מעטים עד כמה שיהיו,
לענות את האסירים שנקלעו לבית הכלא שלו, בצורה חוקית כמובן.
"שקט! 10 סיבובים לכולם, עכשיו!" הוא צעק
האסירים החלו לרוץ מסביב לחצר, הותיקים שבהם משתדלים להימנע
מלרוץ בקרבת רב הסוהרים ואלתו. בין אותם אסירים היה גם אסיר
מספר 3803655, ג'ון אייברי, המרצה כבר שלוש שנים בפנים. בתום
ריצת הבוקר חזרו האסירים לתאיהם, חלקם נחים, חלקם פותחים את
עמוד העיתון או הספר שקראו עוד לפני כן, וחלקם סתם מחכים עד
שתגיע שעתם לצאת שוב לחצר. הייתה קבוצה נוספת של אסירים, קבוצה
קטנה שהעזו להפר את עוצר השתיקה הבלתי כתוב ששרר בזמן האחרון.
"מה קרה, למה אייק נראה כל כך מפוחד?" לחש ג'ון שישב מכורבל
בפינת התא, מסתיר את פיו בעזרת ספר ישן שלכאורה קרא
"לא הקשבת, כלב? גרינוואלד מת" בקע קול מעברו השני של הקיר.
"אומרים שהוא גילה משהו שהוא לא היה צריך לגלות, בטח את אייק
והפילגש שלו..." הקול גיחך
"אנחנו צריכים להיפגש, באותה הזדמנות אני גם אביא לך את
הסיגריות שלך" לחש ג'ון
"איפה, אתה יודע שאי אפשר היום, אני במגרש כדורסל בנאדם, אני
לא מוותר על
זה"
"היום בערב, תפספס את החמש דקות הראשונות של ארוחת ערב, תגיד
שאתה חייב ללכת לשירותים. עד אז תברר את כל הפרטים, אני אביא
את התשלום" אמר ג'ון, וקם מהפינה. הוא התחיל לרשום משהו עם
הגיר שהחביא מלפני חודש מתחת למיטה על הקיר.

    לילה לפני כן, רופרט הארווינג, ד"ר גודמן בשמו הספרותי,
ישב ליד מכתבתו, כותב כמה מילים במחברתו, ומיד קורע את הדף.
הוא היה בן 32, בעל שיער שחור קצוץ, כמעט צבאי. כבר כמה שבועות
הוא שוקד על הוצאת פרק ראשון בספרו החדש, אך ללא תוצאות. אור
מנורת השולחן האיר את החדר בגוון צהבהב, חושף את מעונו הדל של
הסופר. רוב הונו מרווחי רב-המכר האחרון שלו שולם לנושים, והמעט
שנותר נשלח לאחיו שבצפון המדינה. הוא הציץ בשעונו, השעה הייתה
חצי שעה לפני חצות. "אין כבר שום סיכוי שאני אצליח להספיק משהו
היום" הוא אמר לתמונה שנחה על קצה שולחנו. הוא קם מכיסאו
בחריקה רועשת וזרק עצמו על הספה הישנה שנחה בקצה החדר. הוא
הדליק את הטלוויזיה, והחל לשלטט בין הערוצים המעטים שיכל
לקלוט. הוא התעורר לפתע, כנראה נמנם בלי לשים לב. שניה לפני
שכיבה את המקלט הוא שמע את המלים "יש חשש לרצח", מכאן הוא כבר
לא יכל להפסיק לשמוע את ההמשך, זה היה מוכר מדי. לפני שנהפך
לסופר לפני כמה שנים, הוא היה בלש פרטי, חוקר שפשוט חי בשביל
הכתבות האלה. לצערו, הוא כמעט מעולם לא הצליח לפתור את הפשע
מהר מספיק כדי לזכות בתהילה, אבל עבודה זו עבודה. הכתב במקום
האירוע חזר ואמר במשך כל הכתבה "חשד לרצח", בשבילם זה כנראה כל
מה שיכלו להפיק מהמוות המיותר, אבל לא הוא. הוא מצא את הנושא
לספרו הבא. בכתבה נאמר כי הנרצח, לוק גרינוואלד, נמצא במהלך
סיור לילי של השומרים לאחר התראה על אסיר משוחרר. בינתיים אין
חשודים ברצח, אם התקיים. עוד נמסר שלמרות שהאירוע התרחש באזור
הממשלה, האפ. בי. איי. עדיין לא התערב. "מוזר מאד" אמר רופרט
בחיוך. "מוזר מאד"

    ערב. ברקע נשמעת צפירה חדה המבשרת את תחילת חצי השעה
המוקדשת לארוחת ערב בכלא המבודד סיינט-ג'רמיין. בשירותים של
אזור 4 הברז פתוח, אסיר שוטף את ידיו בשירותים. הכלא היה מחולק
לכמה אזורים. אזור 1 היה מיועד לאסירים קלים, אסירים שביצעו
פשע קל ויושבים זמן מועט, ולמשרדי הכלא. אזור 2 היה מיועד
בעיקרו לחדר האוכל ולמחלקת הביטחון שכללה חדר חקירות, ולעוד
כמה אסירים שלא מצאו את מקומם בשטח 1. שטח 3 היה מיועד לאסירים
כבדים, כאלה שביצעו עבירה שלישית או פשע רציני. שטח 4 היה
מיועד לגנגסטרים, רוצחים ואנסים, מהסוג הרע ביותר. במרכז הכלא
היה חדר הביקורים שהיווה חוצץ נוסף בין כל האזורים. "כבר חשבתי
שלא תגיע" בקע קול מאחד התאים שמאחורי האסיר. האסיר הסתובב,
חושף את פרצופו השחור לאור הנורה היחידה המשתלשלת מהקיר. התא
נפתח, גבר בשנות העשרים המאוחרות לחייו נגלה.
"כלב, הרבה זמן לא התראינו..." אמר האסיר השחור
"הבאת את מה שביקשתי?"
"תראה, אני לא יכול לזכור, כל כך הרבה מחשבות רצות לבנאדם
כשאין לו מה לעשות, אולי איזה תמריץ למוח יעזור לכלב זקן לזכור
משהו, תראה לי קצת מהאבקה הקסומה שלך..."
"אתה יודע שאני לא מתעסק בזה ג'ימי, רק סיגריות נקיות" אמר
ג'ון וזרק לעבר האסיר קופסא. הוא פתח אותה. "היי! יש רק סיגריה
אחת! מה, אתה מנסה לשחק איתי? ילד, מילה אחת ממני ואתה לא רק
תעבוד בכביסה, אתה תלבש את הסדינים לזמן בלתי מוגבל"
"תירגע, זאת רק התחלה, אתה תעזור לי ואני אעזור לך. מה
גילית?"
"אין מישהו שיודע איך לוק התפגר, הוא פשוט מת. הגרסה הרשמית
היא שהוא היה חולה, הכה את השומר מתוך הזיות, תעה בדרך ומת
מהמחלה. אבל אני לא קונה את זה, מבלים פה מספיק זמן ולומדים
לזהות את הזבל שהלבנים מאכילים אותך..."
"...אני לבן, זוכר?" ג'ון קטע אותו
"אהה... אתה כלב, כלבים זה אותו זבל, אבל אין צבעים, כולם
כלבים"
"פשוט חייבים לאהוב את המטאפורות המרתקות שלך... איזה שומר זה
היה?"
"החדש הזה, הם בטח החליטו לתקוע אותו באמצע הלילה בשמירה. תשמע
לי, אני אומר לך, רצחו אותו. רצחו אותו בדם קר"
"מה גורם לך לחשוב ככה, אולי לשם שינוי המשטרה עשתה עבודה
טובה?"
"תחושת בטן, משהו לא מסתדר לי בסיפור הזה, הוא זיוף, זה בטוח,
אבל זה כל מה שתשמע, כי זה כל מה שמספרים"
"הגיע הזמן לחזור לארוחת ערב, יחשדו אם ייקח לך יותר מדי זמן"
הוא אמר ודחף לידו של ג'ימי שתי קופסאות חדשות של מארלברו.

    רופרט איחר לפגישה שלו עם העורך. הוא נשאר כל הלילה
בניסיון לחקור את המוות המסתורי של לוק גרינוואלד וישן עד
מאוחר. במחשבה שניה אולי הוא לא היה צריך להופיע גם ככה לפגישה
השבועית, בכל פגישה הוא יכל לחזות את אותם משפטים יבשים שהעורך
נהג לנאום, משפטים כמו "אין לך מספיק תפוקה כדי להמשיך עם
ההוצאה הזאת", "זה שיש לך תהילה, מפוקפקת אם יורשה לי לומר,
מרב-מכר אחד זה עדיין לא אומר שאתה יכול להתבטל" וכו' וכו',
הוא הפסיק להקשיב גם ככה אחרי החודש הראשון. היום החל מבחינתו
אחר הצהרים, מתי שהיה אמור להיפגש עם הבלש קינגסלי, פול
קינגסלי. הוא נכנס למקוף 367, ומיד זיהה את הבלש, קשה מאד היה
לא לזהות אותו. הוא היה היחידי בכל הקומה שלבש חליפה לעבודה,
עוד מהימים שזה היה כבוד להיות שוטר. הוא היה מבוגר בערך בעשר
שנים מרוב השוטרים שעבדו במשרדים שמסביב. רוב חבריו מהמחזור
שגמר את האקדמיה כבר היו מפקחים עם משרדים סגורים בקומות
הגבוהות, קבורים בעבודת ניירת, וחלקם כבר היו קבורים בגלל
העבודה שלהם. למרות כל זאת, הוא היה השוטר הטוב ביותר בתחנה,
הבלש שעובד בשטח כבר חמש עשרה שנה. "רופרט, מה מביא אותך לפה,
היי, לא ראיתי אותך כאן מאז השלטון של רייגן או בוש!" פול קרא
בחיוך ולחץ את ידו של רופרט הסופר, ידידו הוותיק.
"פול, לא באתי לשיחות נימוסין, למרות שהייתי צריך כבר מזמן.
אפשר ללכת לאנשהו?"
"אממ... כן, כן, גם ככה הייתי צריך ללכת להפסקת צהרים מזמן.
היי, ג'וני! אם מישהו מחפש אותי, אני אצל ארני" פול צעק
לכיוונו של אחד הטירונים החדשים שהגיעו לא מזמן.

    שני הגברים התיישבו בשולחן פינתי בבר מקומי. "מה אפשר
להביא לכם?" המלצרית שאלה. היא הייתה אדמונית, לבשה סינר לבן
על גבי שמלה צהובה ולעסה מסטיק. "שתי המנות המיוחדות של ארני,
ותגידי לו שפול כאן"
כעבור שתי שניות היא חזרה עם מגש ועליו שקית קטנה של סנדוויץ'.
פול חייך "בדיוק כמו שאני אוהב" הוא אמר, פתח את השקית והוציא
משם מפתח. הוא הוביל את רופרט לדלפק, עבר לצד השני ופתח דלת
אחורית. הם נכנסו למשרד ממוזג שעל שולחנו נח בקבוק וויסקי ישן.
כעבור כמה דקות נכנסה המלצרית האדמונית והניחה על הצלחות שני
נתחי סטייק עסיסי ומשובח.
"תאמין או לא, דווקא השותף שלי הכיר לי את המקום" אמר פול בין
לעיסה ללעיסה. "לפני כמה שנים הוא הביא אותי לפה, אמר שארני
חייב לו, אז הוא מקבל ארוחות חינם, משהו על זה שהוא הלווה לו
כסף, חסך לו כסף, לא יודע, לא שאלתי"
"אם זה בחינם אז לא שואלים שאלות... הא?" צחק רופרט
"כן... כן... משהו כזה. אז מה מביא אותך למקוף?"
"שמעת על המוות הזה בבית הכלא, אהה, לוק גרינוואלד?"
"שמעתי, אני חוקר את זה!"
"אז אולי תוכל לעזור לי בכמה פרטים שלא מתחברים לי, אתה יודע,
למען הזמנים הישנים"
"מה זה מעניין אותך?"
"חקירה פרטית שאני עורך"
"חזרת לחקירות פרטיות, מה? המשפחה שכרה אותך?"
"לא, זאת עבודת תחקיר לספר הבא שלי, ויותר מזה אני לא אוסיף"
"טוב. איך אני יכול לעזור לך? וזה לא לציטוט, ברור? אני עוד
רוצה את שעון הזהב הזה, אני לא צריך שמישהו ידע על מה שנאמר
בפגישה הזאת"
"כרגיל פול, כרגיל. בכל אופן, השאלה הבוערת - למה האפ. בי.
איי. לא חוקרים את המוות, זה שטח בחסות הממשלה"
"טוב... הם חוקרים, אבל לא בצורה שאתה חושב. אני לא יכול לומר
יותר מזה שיש חקירה, ויותר מזה אסור לי לומר. מבין?"
"כן, כן. נעבור לנושא הבא. יש לי הרגשה שיש עוד פרטים בסיפור
ממה שפרסמו"
"טוב, זה נכון. מה שהתקשורת יודעת זה מה שהם צריכים לדעת. הם
לא צריכים לדעת שזה היה רצח על בטוח, בדקנו את ה"מחלה" שהוא
התלונן עליה. לא היו שום סימנים לה או למשהו דומה, ויותר אין
לי מה לומר בנושא, מצטער. אני חוזר למקוף. היה נחמד לפגוש אותך
שוב, צריך לעשות את זה לעיתים יותר קרובות" הזדרז פול לומר
ויצא מהחדר
"זה בטח משהו שאמרתי, הוא מסתיר משהו" אמר לעצמו הסופר, שהריח
סיפור בהתהוותו. "עליתי על משהו, אבל על מה?"

    ג'ון צעד לכיוון מגרש הכדורסל. "היי, ג'ימי, אני צריך
לתפוס דיבור איתך" נתלה ג'ון באצבעותיו על רשת הברזל שהקיפה את
שטח מגרש הכדורסל, השטח של האסירים הצבעוניים. "מה אתה עושה
פה, אתה רוצה להיות כלב מת?!" לחש ג'ימי. הוא ידע שזה חוק לא
כתוב, כל אסיר נשאר בשטחו שלו, השחורים במגרש, ההיספאנים
ברחבה, והלבנים בפארק. חדר הכושר היה האזור הרגיש של בית הכלא,
ולכן לפני כמה שנים נפגשו המנהיגים הלא רשמיים של הקבוצות
וקבעו שהוא יהיה נייטרלי, מי שתופס. "זה העסק שלי, ואנחנו
צריכים לדבר, זה מה שחשוב. תהיה בחדר כושר בעוד שתי דקות, על
השעון"
"אוקיי מון, זאת המסיבה שלך. רק שיהיה ברור, הכלב הזה שומר על
הזנב שלו. אם המצב לא מתאים לו הוא יעלם"
"לא חשבתי אחרת" אמר ג'ון והתרחק במהירות לכיוון הפארק
כעבור שתי דקות בדיוק, על השעון, התייצב ג'ימי בחדר הכושר,
מחכה לשכנו לתא.
"רואה את ההיספאני ההוא עם המשקולות? לך לאחד החברים הצעירים
וחמומי המוח שלך ותגרום לו להאמין שההיספאני מחפש אותו. ותגיד
לו שאם הוא אומר שלא, אז הוא משקר כדי שהוא יוכל להפתיע אותו"
ג'ימי התחיל להסתובב לכיוון הקול, למרות שכבר ידע מזמן שזה
ג'ון, הוא רק רצה להיות בטוח, אי אפשר להיות יותר מדי בטוחים.
"אל תסתובב, רק תעשה את זה, אל תדאג, כמו שאני מכיר אותך, אתה
תצא מזה נקי"
ובאמת, כמו שג'ון ציפה, תוך כמה שניות רץ אחד השחורים לכיוון
ההיספאני והכה אותו. הוא גרם למהומה, כל העיניים התמקדו בבידור
הזול הבלתי צפוי, אפילו השומרים, בדיוק כמו שג'ון ציפה. הוא
התחמק מהחצר, נכנס לאזור 3, משם נכנס למסדרון שהוביל לחדר
הביקורים, ומשם הלך דרך התאים של אזור 1 ועד למשרדים. הוא הציץ
דרך חור המנעול, רק כדי לוודא שאין איש בפנים. "תיקים אישיים",
מגירה נפתחה ומתוכה בלטו כמה תיקים, כמה דפים הציצו מבעד למעטה
העבה של הקרטון, כנראה נפתחו לאחרונה. הוא הוציא אותם. אלה היו
התיקים של גרינוואלד, של ריקי, המלשן ההיספאני, של ג'ימי, ושל
אנדרו ווילס, כולם אנשי מפתח בקבוצות השונות, כולם עם פוטנציאל
לדבר עבור המחיר הנכון. ג'ון הוציא את הגיליון הרפואי של
גרינוואלד, וחיפש משהו יוצא דופן. החלק היחידי שלא התאים
לתסריט בסרט של לוק היה הסוף, הנתיחה לא גילתה דבר יוצא דופן,
אבל צוין שם שעדיין לא נסתיימו כל הבדיקות המקיפות. קול צעדים
בקע מהמסדרון. ג'ון הכניס במהירות את הגיליון לתיק, סידר את
התיקים, סגר את המגירה וברח לחדר הצמוד, חדר הפנאי של השומרים
והאחראיים. הוא רץ לכיוון אחד השולחנות והסתתר. "היי, מה אתה
עושה פה?" הוא שמע לחישה מאחוריו
"מה אתה עושה פה?" ג'ון שאל והסתובב לכיוון הקול. הוא ראה איש
בשנות השלושים המוקדמות לחייו, בעל שיער שחור קצוץ ולבוש חליפת
עסקים, ביגוד קצת מוזר למקום כזה. "אהה... שום דבר" האיש ענה
"אל תשקר, לפחות לא לפרצוף שלי" אמר ג'ון, הוא כעס.
"טוב, הייתי במשרדים של האחראים על הכלא, ופתאום קרה משהו בחצר
ורצתי לפה להסתתר, כדי שלא יראו אותי. ממה אתה מתחבא, אסיר?"
"בדיוק כמוך, רק שאני התחלתי את המהומה בחצר, כדי שאני אוכל
לבדוק את המשרדים. מסתבר שיש לנו משהו משותף, איך קוראים לך?"
"רופרט, אתה?"
"ג'ון, ג'ון אייברי"
"נעים להכיר, אבל אם תסלח לי, אני צריך לזוז, ואני מניח שגם
אתה, אז אולי ניפגש מתישהו לכוס קפה, הא?"
"שיהיה" הוא אמר ורץ בחזרה לחצר.

    דלת התא נפתחה בחריקה צורמת. לא נדמה היה שלמישהו היה
אכפת, כולם כבר התרגלו. ג'ון יצא, מלווה באחד השומרים, לכיוון
חדר הביקורים. היה לו אורח. הוא היה לבוש בבגדי המחלקה
הכחולים, מקוף 367. השומר דחף את ג'ון לכיוון פול ונעלם בהמשך
המסדרון שהוביל לתאי האסירים באזור 4. "בוא, היום אתה הולך
לבקר בחדר החקירות, חלאה" פול אמר בקול רם במיוחד
הם הלכו במסדרון, פול דוחף מדי פעם את ג'ון, לא חזק, עד שהגיעו
לחדר החקירות של מחלקת הביטחון. ג'ון התיישב בכיסא המרווח של
החוקר, בעוד שפול נאלץ להסתפק בכיסא הברים שהוצב ממול לג'ון.
"אז מה קורה שם בחוץ, הא? לך יש את הסידור הכי טוב, אתה בחוץ,
קורע את העיר בעוד שהשותף שלך בכלא וקורע את עצמו בשביל פיסות
מידע עלובות" צחק ג'ון וחיבק את פול. "הרבה זמן לא ראיתי
אותך"
"אגב אותן פיסות מידע, מה גילית?" שאל פול בהבעה רצינית.
"לא נח לרגע, תמיד בתפקיד, אני רואה שהכלא לא שינה אותך כמו
שאומרים" ג'ון צחק שוב. "חוץ מזה שהוא נרצח, אין חדש. עברתי על
התיקים, אין משהו רציני, רק שהם עדיין מחכים לשאר הבדיקות של
הפתולוג. הצעה שלי, תתחיל לחקור קצת על האסירים, תצליב את מה
שגרם לו להיכנס לכלא מלכתחילה ולמה שאתה יודע על האסירים ותעשה
קצת עבודת שטח. אני יודע שזאת הרבה עבודה שחורה, אבל יש הרבה
טירונים במקוף שיתנדבו, אם הם רוצים בכך או לא"
"לי זה נשמע כמו תכנית. אז איך אתה מסתדר כאן?"
"זה לא כל כך שונה מהבית, רק שכאן דואגים לי לארוחות מסודרות"
צחק ג'ון, אך הפסיק ברגע שהביט בפניו של פול. "ומה קורה איתך?
עושה צרות למפקח?"
"כן, אבל זה לא אותו הדבר בלעדיך. תקשיב, אני צריך ללכת, אז
אני מניח שנתראה עוד כמה ימים או שבועות. שמור על עצמך" אמר
פול
"רגע, לפני שאתה יוצא, יש עוד משהו שאתה צריך לדעת עליו" קרא
ג'ון
"מה?"
"יש עוד חקירה שמתנהלת כאן, איזה בחור מרחרח בסביבה וזה לא
מוצא חן בעיני"
"כן, קוראים לו במקרה רופרט הארווינג?"
"לגבי הארווינג אני לא יודע, רופרט זה השם שהוא נתן לי"
"בן 30 בערך, גובה ממוצע, שיער שחור?"
"כן, זה הבחור, אני ואודה לך אם תוריד אותו מהגב שלי"
"אי אפשר, הוא חבר ותיק, הוא היה חוקר פרטי שהפך לסופר. עזוב
אותו, הוא לא מזיק. אתה רק תתרכז בלפתור את התעלומה הזאת" פול
אמר בחיוך ויצא מן החדר.

    אחה"צ  שלאחר מכן, רופרט כבר הצליח לגמור את שני פרקיו
הראשונים בספרו "תיק סגור". לפתע צלצל הטלפון. "הלו?" הוא שאל,
מתנתק בכעס מדף כתב-ידו
"רופרט? זה פול. פתרנו את הרצח" בקע הקול מן הטלפון בהתרגשות.
"אנחנו בדרך למעצר עכשיו"
"מה?" שאל רופרט בהלם מעושה. "כל כך מהר?"
"כן, עשינו הצלבות של האסירים לפי מקור פנימי שיש לנו, ועלינו
על אסיר מספר 3796475, גרגורי סטיבנסון. נחש מאיזו סיבה נכנס
גרינוואלד לכלא?" פול שאל
"סחר בסמים" הוא ענה מבלי להמתין לתשובה. "נחש לאיזה אסיר יש
אחות שמתה ממנת יתר?" "גרגורי" הוא ענה שוב
"פול?" אמר רופרט
"אני צריך לרוץ, אני רוצה להיות שם כשנעצור את החלאה"
"פול! שאלה!"
"מה?"
"ממתי אסירים יכולים לצאת מתאם מבלי שידעו על כך, ולרצוח אסיר
אחר?"
הוא חיכה דקה ארוכה, לא ניתנה כל תשובה.
"לעזאזל" רופרט יכל לשמוע את פול מסנן. הוא חייך
"לדעתי כדאי שתצליב את הרשומות שלך עם אנשים שיכלו לבצע את
הרצח, או שתחזור למקור שלך" רופרט הוסיף וניתק.

    כבר שעתיים עברו מאז אותה שיחה, ורופרט, הסופר העולה,
הספיק להוסיף עוד פרק שלם לנובלה. הוא הניח את עטו, הוא יכל
להרגיש את קול הטלפון מפלח את דרכו באוויר הקר ששרר בדירתו.
היא הייתה למעשה כוך אחד גדול בקומתו העשירית של גורד שחקים.
הוא צדק, אך ניחש לא נכונה את זהות המתקשר. "כן פול" הוא ענה
בעייפות
"מי זה פול?" ענה לו קול צרוד
"תפסיק לשחק משחקים, מאוחר ויש לי מחסום" הוא ענה
"אולי תנסה שינוי בעלילה, לגעת בנושא נשכח ושולי בעלילה?" הקול
הציע
"כמו מה?"
"כמו איום על הגיבור, שאחיו לא ישרוד את היומיים הבאים אם הוא
לא ירד מהחקירה" הקול ענה במהירות וניתק
הדחף הראשוני של רופרט היה לברוח מדירתו, ולנסוע היישר לאחיו.
הוא רץ למקרר ומזג לעצמו כוס מים קרים. לאחר שנרגע הוא הרים את
שפופרת הטלפון וצלצל לאחיו. צלצול אחד, שניים, שלושה, ללא
מענה. הוא מזג לעצמו עוד כוס, הפעם וויסקי ששמר בצד לאורחים
ולמצבים שכאלה. לקחו לו שלוש כוסות עד שנזכר שאחיו מבלה את
היומיים הבאים בבית הוריו שבפלורידה. הוא מזג לעצמו עוד כוס
ונכנס למיטה. שם הם לא יגיעו אליו.

    למחרת בבוקר רופרט התייצב במקוף, דורש לראות את הבלש פול.
את משך שאר כל הבוקר הם בילו בלקיחת תצהירים ושיחות על ההטרדה
והחקירה המתמשכת בכלא סיינט-ג'רמיין. לקראת הצהרים נכנס בריצה
אחד מהטירונים שפגש רופרט בביקורו הקודם למשרדו של פול, והודיע
שנמצא חשוד נוסף. לאחר קבלת האישור מפול, גילה הטירון את זהותו
של החשוד. הוא היה אחד השומרים שבכלא, שבמקרה לקח חופשה
מסתורית ביום הרצח, ושגם באותו צירוף מקרים מוזר היה בן-דודו
של גרגורי. פול החליט להוריד את רופרט בביתו, ומיד לאחר מכן
לנסוע לבית הכלא ולעצור את השומר. שניהם נכנסו לדירתו של
רופרט. היא הייתה הרוסה, נראה היה שמישהו ביקר בה שעות אחדות
לפניהם. "עכשיו אני חייב לבוא לבית הכלא" לחש רופרט
"אתה יודע שאתה לא יכול, זה מעצר משטרתי, ואתה עדיין אזרח"
"כן, אבל זה הדבר היחידי שנותר לי לעשות" הוא השיב והביט
לכיוון מכתבתו. הוא טעה, הרוצח יכל להגיע לכל מקום, אפילו
לפלורידה., התמונה שנחה במסגרת על שולחנו נופצה. בתמונה הופיעו
הוריו של רופרט, אחיו והוא עצמו.
ניידת המשטרה נעצרה בחזית הכלא, כמה דקות לאחר ארוחת הערב. פול
ורופרט סקרו במהירות את הסביבה, נדמה היה שאין איש בכלא פרט
לשומרים המוצבים בבקתה שעל צד הדרך. הם נכנסו למסדרון הכניסה,
והלכו לכיוון מחלקת הביטחון, שם היה אמור להימצא אותו שומר.
כשהגיעו נמסר להם שהוא נקרא לאזור הפארק, תחת הוראותיו
המדויקות של רב הסוהרים. הם פסעו במהירות, מוקפים בצללי הלילה
היורד, מאזינים לקולו של הצרצר הבודד. אפפה אותם הרגשה משונה,
מעין שילוב קטלני של פחד והתרגשות. רעד עבר בעצמותיהם, רעד
שכבר שכחו לפני שנים רבות. "פול, לשם!" קרא רופרט לפתע, מצביע
על דמות אפלה ומטושטשת שנחה על האדמה. לאחר כמה צעדים כבר היה
ניתן להבחין בתג הכלא ספוג הדם, הוא היה שומר.
"אלוהים, זה הוא, הוא... הוא מת" לחש פול בקול שבור, בפעם
הראשונה ואחרונה בחייו. "מי עשה את זה?"
"אני" אמר קול מאחוריהם. "בטח לא ציפית לזה, הא פול? לא
מהמודיע הפנימי, לא מהשותף שלך" הוא צחק ותקע את סכין המטבח
עמוק בתוך צוואר שותפו לשעבר
"פול!" צעק רופרט ותפס בגופת חברו. עד מהרה שטף אותו זרם דם
חם, דם חברו הותיק. הוא ידע שהוא כבר מעבר לכל עזרה אפשרית.
"ואתה, אתה בטח תוהה מדוע אני לא הורג אותך ומסתלק לפני שמישהו
ישים לב, נכון?" שאל ג'ון
"בגלל שאתה לא צריך להתחבא מאיש, אתה שולט כאן על כולם, אתה
האחראי" ענה רופרט את התשובה הברורה מאליה במרירות.
ג'ון חייך אל רופרט.
"רק דבר אחד אני לא מבין, למה גרינוואלד? למה פול? למה?"
"קדימה, אתה לא צריך לשחק את הטיפש איתי. אתה יודע טוב מאד למה
פול מת, ולגבי גרינוואלד, הוא פשוט עשה בעיות. אני ופול חקרנו
פשעי מאפיה, ואני נשלחתי כדי להסתנן. הם לא ידעו שאני גם ככה
בפנים. אין עתיד לשוטר הגון כיום, אתה יודע. הייתה לנו בעיה
קשה, רוב המתנקשים הטובים שלנו כבר ידועים לשוטרים, וקשה להם
לפעול. אז אני הצעתי תוכנית פעולה שתעזור לכל הבעיות שלנו ושל
אנשים כמונו"
"אנשים כמונו?"
"מאותגרים חוקית, אני לא אוהב את ההגדרה 'פושעים', זה המינוח
לאנשים שמפרים חוק שהם חיים לפיו, אני לא מאמין בחוקים של
המדינה הזאת, לא אחרי כל הזבל שהיא העבירה אותי דרכו"
"אז מה הייתה התוכנית הגאונית שלך?"
"איפה יש את המקבץ הגדול ביותר של רוצחים מיומנים שלא אכפת להם
להיתפס?"
"בכלא, אזור 4, תאי הבידוד"
"אתה רואה? אמרתי לך שלא צריך לשחק את הטיפש, זה ילך יותר מהר
ככה.
בכל אופן, שתלתי עדויות שמצביעות על שחיתויות בכלא, והאחראיים
עליי קנו את כל מי שיכלו לקנות, ו...טיפלו באלה שלא רצו
להימכר. כבר כמה שנים שאנחנו מפעילים פה צבא יעיל של מתנקשים
למרבה במחיר"
"זה מסביר את פול, אבל למה גרינוואלד והשומר?"
"גרינוואלד רצה להלשין, והרי לא יכולנו לתת לזה לקרות, והשומר
עשה עבודה מלוכלכת, הוא חשף אותנו לתקשורת, והמאפיה לעולם לא
שוכחת. הוא היה צריך להיענש"
"איך הרגתם אותו? הפתולוג לא הצליח למצוא תשובה ונאלץ להסתפק
בדו"ח מזויף של מחלת נפש זמנית משולבת בטיפול לקוי מצד בית
הכלא"
"הפתולוג לא מצא סיבה מכוון שלא נתנו לו אחת כזאת, כבר כמה
חודשים שיש אצלנו זריקה מופלאה שלא ניתנת לזיהוי בבדיקות
הסטנדרטיות של הפתולוג, רק בבדיקות היסודיות והיקרות ביותר,
והרי עדיף לבזבז את הדולר היקר של הציבור על כיכרות מטומטמות
וניקוי גרפיטי מאשר על חשיפת ארגון הפשע הגדול באזור"
"מה עם הגופות, יש להן תכונה משונה של לצוץ במקומות מוזרים
בזמנים לא נוחים, איך העלמת אותן?"
"לא משהו רציני, אתה תגלה עוד מעט" ג'ון אמר ותקע את הסכין
בבטנו של רופרט, משאיר אותו בחיים מספיק זמן כדי לדעת שהוא
נגרר לחדר הכביסה המצוי ליד אזור 4. ג'ון הרים את גופתו המדממת
של רופרט ועטף אותו בשכבה עבה של סדינים מסומנים. לאחר מכן הוא
זרק אותו לפיר הכביסה המלוכלכת והשאיר אותו שם לחכות למשאית
הבוקר שתיקח אותו למכבסה הקרובה, שבמקרה מתופעלת על ידי אנשי
המאפיה הנאמנים.