(1998)

"קובי! תתעורר! כבר רבע לשבע יש לך שעת אפס!"

אחחח, תאמינו לי הקול של אמא זה השעון המעורר הכי טוב בעולם.
"אני ער, כבר קם!", סיננתי לעברה בעודי טועם את ליחת הבוקר בפה
ומפחד רק מהמחשבה שהקור העז יכה בי שאוריד את שמיכת הפוך.
"רוצה לשתות משהו או לאכול?", צעקת קול אימהי ממהר מכיוון
המטבח. כבר 17 שנים היא שואלת אותי את השאלה הזאת כל בוקר והיא
עוד לא למדה שאני שונא לאכול בבוקר.
"רק קפה אמא", עניתי בקול צרוד. אין לי כוח לצאת מהשמיכה, אין
לי כוח לצחצח שיניים, אין לי כוח להתלבש ולצאת מהבית ואין לי
כוח לבילבולי מוח בבי"ס. אבל יש משהו שנותן לי כוח רצון לקום
וללכת לבי"ס גם אם אני אהיה חולה.

המלאכית היפה שיושבת כל הפסקה על המדרגות ליד הסככה עם החברה
הג'ירפה שלה. כבר שלושה חודשים מתחילת שנת הלימודים אני גורר
בכוח את החברים שלי כל הפסקה, אם הם רוצים או לא, לעבר הסככה
למטה והם אף פעם לא מבינים למה.
טוב, נו... אולי רק רפי ודביר, שני החברים הכי טובים שלי
שקוראים אותי כמו ספר פתוח שמו לב שהסיבה היא שאני פשוט יוכל
לשבת כל הפסקה על הספסל  שפניו פונות אל המדרגות ליד הסככה
ולצפות אל המלאכית.
היא כזאת... יפה, מתוקה, עדינה, תמימה וחמודה. נראה לי שהיא
קטנה ממני באיזה שנתיים, אבל זה לא אכפת לי, היום זוג שהבן
בגיל 17 והבת 15 זה כבר מקובל ולגיטימי. איך שאני אוהב לשבת שם
ולהסתכל עליה, אני יודע שהיא שמה לב למבטים הארוכים והחודרים
שלי וגם אני שמתי לב שהיא מסתכלת עלי אפילו קצת יותר, מבטים
קצרים, חטופים, מחוייכים ומלאי בושה.
תמיד אחרי מבט ארוך הדדי היא מתלחשת עם חברה שלה, הג'ירפה.
נראה לי שפעם הצלחתי לקרוא את השפתיים שלה והיא לחשה לה: "איזה
חתיך".

שלושה חודשים...! שלושה חודשים שלמים מתחילת שנת הלימודים אני
יושב ומסתכל עליה כמו על ציור מדהים שלא נמאס מלנסות לנתח אותו
ולמצוא בו דברים חדשים ולרדת לפרטי פרטים. שלושה חודשים והזמן
רץ, השעון מתקתק, אולי כבר כדאי שאגש אליה?

בעודי מתחבט בסוגיה זו אני נזכר שכבר חמישה לשבע, אני מוריד
בצער רב וביגון קודר את שמיכת הפוך ממני ומניח את רגל ימין על
הריצפה...אחחח, היא קפואה! איפה נעלי הבית שלי?
אוף!!! הם בטח עוד פעם בסלון ליד הטלויזיה. אני קם והולך יחף
על הקרח עד לאסלה ושם אני נפטר מהפסולת הנוזלית של גופי. איזה
שתן צהוב יש לי, אני לא שותה מספיק.
לשתות!! הקפה כבר בטח קר. אני מוריד את המים ושומע את הניאגרה
אומרת לי בוקר טוב בדרכה שלה, מסתובב לכיור ושוטף פנים ומצחצח
שיניים, ופתאום באמצע הצחצוח, בעודי מתעסק עם השיניים הטוחנות
התחתונות בצד ימין של הפה, אני מסתכל על עצמי במראה ואומר
בנחישות בקול לא ברור מפני שהפה שלי מלא משחת שיניים, "היום
אני ניגש אליה!", אני חייב לדעת מה השם שלה, בת כמה היא, אולי
אפילו אהיה נועז ביותר ואבקש ממנה את מספר הטלפון שלה!
הא, השיניים... אני יורק את כל השליכטה מהפה לכיור, דופק ניקוי
פנים נוסף ויוצא אל הקפה בעליצות ובזמזומים, אני שותה אותו לאט
לאט ורואה "בוקר טוב ישראל", רק צרות יש לנו בארץ! אני רואה
כתבה על מבצע מיוחד של המשטרה בו הם עלו על איזה מאפיה רוסית
באשדוד, חיסלו את עיסקי הסמים שלהם במרכז העיר. רק ג'יפה הביאו
איתם הרוסים האלה מאז שהם באו, סמים, זונות ורצח, או לפחות זאת
היתה הדיעה הרווחת בבי"ס אותם ימים, אני לא גזען אבל רק עליהם
מדברים כל היום, אולי יש בזה משהו אני מקווה שלא. אני מסיים את
הקפה ולובש את הליווייס שלי ועליו סוודר שחור של קרוקר שמתחתיו
יש חולצה אפורה ארוכה, נועל את ההיי-טק, ומכין את התיק שלי
לבי"ס. "אמא!!! אני מוכן!".

בדרך לבי"ס באוטו אני בכלל לא מדבר עם אמא שלי, היא עסוקה
בויכוח בפלאפון על משהו בעבודה שלה, אני שומע לי רדיו ושקוע
בהירהורים על שיחתי הראשונה עם המלאכית. אני מת לשמוע את הקול
שלה, בטח קול מתוק, שקט ונבוך כזה, היא נראית לי מאוד ביישנית.
אני מגיע לבי"ס בשבע ועשרים, יש עוד עשר דקות לתחילת השיעור,
אני הראשון בכיתה ועד דקה לצלצול הכיתה מתמלאת לה אט אט. דביר
כרגיל מאחר בחמש דקות ורפי בכלל לא בא, הוא אף פעם לא בא לשעות
אפס, אם הוא בא בכלל באותו יום לבי"ס, טוב נו, אין לו מלאכית
שתחכה לו.

דביר מתיישב לידי לאחר שננזף קלות וכמובן נרשם ביומן המורה
להיסטוריה ואז אנחנו מתחילים להתכתב לנו במחברת שבה אני מספר
לו על החלטתי הגורלית, שהיום זה היום שהשתיקה נשברת. "הגיע
הזמן", הוא לוחש לי, כאילו מופתע מן הספונטניות שלי וכותב, "
מזל שלא נזכרת להגיע להחלטה הזאת בחופש הגדול", מוסיף ומחייך.
השיעור עובר לו ואני כבר משנן בעל את האידיאולוגיה של המשטר
הפאשיסטי של מוסוליני באיטליה ואז מגיע הצלצול הגואל, או במקרה
של בית הספר שלנו, מנגינה מעצבת ומחרידה, אבל עדיין הגואלת.
אני ודביר מחזירים את הדברים לתיק, יוצאים מהכתה ויורדים
במדרגות, הוא כבר יודע לאן אני מוביל אותו, ואז במדרגות ממש
מעל הסככה אנחנו פוגשים את רפי. כולו נראה הפוך ועייף אבל תמיד
עם החיוך הדבילי שלו על הפנים ובמקום להגיד בוקר טוב הוא ממהר
ושואל  בלחץ "המורה עשתה רשימת נוכחות?", כאילו ממש אכפת לו,
"כן,כן, תרצה אף פעם לא שוכחת" עניתי לו, והוא מסנן קללה על
איבר מינה של אחותה ומקנח במקצוע של אמא שלה. "טוב, אתה בא
איתנו לסככה?", שאלתי בהתלהבות כאילו יש שם הופעה של איזה להקה
מפורסמת, רפי צחק," שוב לתינוקת?", אמר בזלזול והוסיף "ראיתי
אותה בכניסה לבי"ס לפני חמש דקות, ולא תאמין מה ראיתי...", אמר
וחיכה לתגובתי. נכנסתי ללחץ ותקעתי לו מבט מתחנן בעיניים,
התחילו לרוץ לי סרטים בראש, האם היא היתה עם מישהו אחר? האם
היא עשתה שינוי תדמית פתאומי ועשתה קרחת? "מה??? מה ראית??",
שאלתי בלחץ ותפסתי אותו בכתפיו כאילו חיי תלויים בתשובתו. הוא
חייך חיוך רחב ואמר משתדל שלא לצחוק "היא עשתה גשר בשיניים!",
דביר צחק ואז גם רפי התפרץ, הייתי קצת בהלם אבל התעשתתי מהר
והם תלו מבטיהם בי, "לא נורא, הגשר יירד, מלאכית היא תמיד
תהיה, המלאכית שלי."
המשכנו במדרגות לכיוון הסככה תוך שרפי מספר לנו בהתלהבות על
אתרי הסקס באינטרנט בהם ביקר בלילה דביר היה כולו מרותק וקשוב
עם פה פעור, טוב שהלשון שלו לא התגלגלה החוצה. אני הייתי בשלי
מרוכז במה יקרה עוד כמה שניות שאני אחלוף על פניה, הייתי לחוץ,
לא התכוננתי לזה, החלטתי להיות ספונטני. נכנסנו לסככה וראיתי
את אותה ואת הג'ירפה עם הגב אלי, איזה חמודה היא קוראת ספר,
באתי לעקוף אותה מאחור ושהגעתי למצב שכבר ראיתי את הפרופיל שלה
מהצד קלטתי עוד שתי מכות קשות. לא מספיק הגשר, יש לה גם
משקפיים ויצא לה גם חבר חדש גדול ושמנוני בגודל הר עם נקודה
לבנה בקצה שלו שמאיימת להתפוצץ על כל העובר מולה. רפי ודביר גם
קלטו זאת, הם היו בהלם, ואני הייתי בבלאק אאוט קטלני. המשכנו
לכיוון הספסל הקבוע שלנו. היא קלטה אותי ולא הורידה ממני את
העיניים, היא אפילו סגרה את הספר והחליפה מבטים עם הג'ירפה.
אני יושב ומסתכל עליה די בהלם והיא מסתכלת עלי חזרה מחייכת,
מצחקקת ומחליפה לחישות עם הג'ירפה, ואז חשבתי לעצמי למה אני
כזה שטחי? היא עדיין המלאכית שלי, היא עדיין מדהימה... קצת
פחות ממקודם, אבל הגשר יעשה לה שיניים ישרות ויפות בעתיד,
המשקפיים איכשהו מעידות על אינטיליגנציה והחצ'קון מתישהו ייעלם
לו. אזרתי אומץ וקמתי מהספסל כרוח סערה והתחלתי להתקדם
לכיוונה. רפי ודביר חדלו מדיונם בנושא מין אוראלי והיו שקועים
בי בדממה, היא גם קלטה שכנראה שאני הולך לעברה ופתחה מהר את
הספר ושיחקה אותה קוראת ושקועה, נעמדתי ממש מולה ואז הרימה
מבטה, כאילו מופתעת, וחייכה אלי. "בוקר טוב" אמרתי בטון מלא
ביטחון עצמי והיא ענתה לי "בוקר טוב קובי", בקול רך ומתוק, איך
היא יודעת את השם שלי? טוב, בנות. "אז מה נשמע?" שאלתי מנסה
לחשוב על נושא לשיחה תוך שאני נזכר שאני אפילו לא יודע מה שמה,
"בסדר, חוץ מזה שיש לי עכשיו מבחן קשה במתמטיקה", אמרה וחשתי
שיש איזה מבטא קל בדיבור שלה, לא ידעתי איזה. "לא נורא, זה
יעבור, אני בטוח שתצליחי. דרך אגב, שמתי לב שאת כבר יודעת את
שמי, אז מה שלך?", חיכיתי בקוצר רוח לתשובתה, בטח משהו
אירופאי, "נאטאשה", תשובתה היכתה בי כגול שחטפה בית"ר ירושלים
מהפועל תל-אביב, ועוד באיזה מבטא היא הדגישה את השם שלה, היא
רוסיה, היא מאפיה, בטח ירצחו אותי אם אתעסק איתה, אביה או אחיה
יוציאו עלי צו במאפיה, אבל למה שארצה להתעסק איתה? אני לא
רוצה! ואז קפצה לי הג'ירפה המטומטמת הזאת "ואני ליאור, נעים
מאוד!", איזה נעים ואיזה אבנים חשבתי לעצמי, עמדתי קפוא
ומבולבל איזה חמש שניות, הן קלטו שמשהו אצלי לא בסדר נפלט מן
משפט מהיר כזה שבקושי אני הבנתי "המממ.. נעים מאוד אני חייב
לרוץ, ביי!", שתיהן היו בהלם והסתכלו עלי כאילו נפלתי מהירח,
הלכתי מן הליכה מהירה שגובלת בריצה לעבר חבריי, תפסתי אותם
בחולצות ומשכתי אותם  לעבר הכתה.

במשך כל שנת הלימודים לא התקרבתי יותר לסככה, ואם  רק במקרה
היינו חולפים אחד על פני השני הייתי מהר משפיל מבט הוא מסתכל
לכיוון השני, וכל פעם שכזאת חשתי דקירה מאוד חזקה בלב ומחנק
עדין בגרון.
פיספסתי מלאכית, ולמה? כי אני שטחי, מגעיל, מטומטם וחסר טקט.
אם רק הייתי יותר בן אדם, לא מושפע מהחברה ומהדיעות הקדומות
שהיא יוצרת אצל כולנו...

היום אני רואה את זה ככה, אבל איבדתי את המלאכית שלי.