שוב פעם זה הגיע...
הוא היה סנטימטר ליידי ושתקנו...
אני לא יודעת למה הוא בא ומה הוא רצה אבל זה היה מן לילה כזה
שעדיף לא להישאר בבית.
אז הלכתי איתו ועוד פעם דיברנו ועוד פעם שתקנו.
ותמיד זה ככה, שתיקה מביכה כשאין מה להגיד, אבל היה לו מה
להגיד וגם לי היה מה להגיד כי רציתי ובאמת רציתי להגיד לו את
זה, שאני אוהבת אותו אבל ידעתי שהוא יגיב אחרת...
ידעתי שהוא מסוגל לעשות הכל עכשיו כדי לא להיות איתי אז הוא
אמר שהוא ממהר והוא התחיל ללכת מהר ואני עצרתי.
למה אתה הולך אתה מפחד ממני?
והוא עצר ושתק ואז הלכתי משם...
והוא בא!
הוא בא אחרי ונתן ל את מה שהייתי צריכה ברגע הזה.
את החיבוק החם הזה שתכננתי עליו כל היום.
כי באמת רציתי שהוא יגע בי כדי לחוש אותו ולדעת שהוא שם.
כי ראיתי שהוא שם אבל הוא היה במקום אחר מת ללכת מפה כבר.
והחיבוק הזה... הוא היה חם וזורם וידעתי שהוא מרגיש אותי אבל
למרות שהוא חימם אותי הוא קירר אותי מבפנים.
חשבתי שזה יקל עליי ושאני אוהב את זה אבל הוא היה לוחץ כזה
כששנינו היינו שם לבד וזה היה ארוך ולא רצינו לעזוב...
אבל כשהוא עזב זה היה טוב, כאילו הבנו אחד את השני.
אין לזה סוף ואין לי מושג איך להפסיק לספר את הסיפור הזה אבל
אני יודעת שלאהבה שלי, להפך מהסיפור, יש סוף...