אלוהים רחם עלי,
אמר, הסתכל בעיניו הכחולות אל תוך מסך המוניטור המרצד.
דמעת זוועה של כאב ניגרה מעינו, דמעה אחת בודדה וענקית שהתנפצה
ברעש על כתפו והעירה אותו אל תוך חלום עם שדות זהובים, בהם רץ
עם ילדו הקטן שאין לו שם עדיין למרות שהוא בן שלוש, כי אמר
לאשתו שלא יבחרו לו שם בחייו,
כשיחזיר את נשמתו לבורא, יבחרו ביחד.
היא אהבה אותו, יפהפייה אמיתית.
הבקשה נשמעה לה מוזרה, אבל גם כשפגש אותה במילנו כששהתה בטיול
מאורגן והוא בנסיעת עסקים אמר לה - "מחר נתחתן", הסכימה.
כל כך האמין בדרכו, סחף אל דעתו את כולם,
עכשיו הוא מוטל על מיטת האלומיניום של בית החולים,
גופו השרירי כאנדרטה לחוסר צדק אנושי, לא אומר אלוהי, ורידיו
משסועי מחטים, מדממים החוצה את האנטיביוטיקה שהרעילה את גופו
בכוונה לעצור את דרכו של הטבע לדחות את השתלים.
אשתו בכתה בתוך עצמה, הסתכלה עליו מהצד, לא ידע שהיא בחדר,
החזיקה את בנם התינוק בידיה, ראתה את אהובה מת לעולם שכולו
מנוחה, מותיר אותה לבד בעולם שכולו התמודדות.
בנשימתו האחרונה, אמר את שמה.

"קלארה".

ליוותה את גופתו אל חדר המתים והמתות.
ביחד עם מנהל חדר המתים הקפיאה אותו, נשקה לו במצח והניחה על
גופתו את בנה שירגיש את אבא. "נוח על משכבך בשלום", לחשה
וחייכה חיוך של טוב לב.
"זהו נגמר", אמר לה אחראי חדר המתים,
"עכשיו תמצצי לי,
נתחתן ונגדל את הילד,"
היא הסכימה, למרות שהיה איש דוחה מאוד, נקרופיל וכפול מגילה,
מסתבר שהיא כזו שמסכימה לכל דבר שאומרים לה,
בדיוק כפי שהסכימה להתחתן עם בעלה הקודם עת ידעה שהוא חולה
סופני.
 
מפגרת.