פרק א'

-את בוכה? הוא אמר לי.
את בוכה, את באמת בוכה.
(לא אני לא בוכה,שטותניק אחד, זה רק הרפלקס דמעות שלי
כשהעיניים פקוחות...)
-את בכית עכשיו?
את באמת בכית עכשיו.
אם זה לא מפריע לך אז למה את בוכה?

אז אני נכנסת למכונית ונוסעת,
ופתאם מנגנים שיר, כן? של מייקל ג'קסון, לא לא, לא מייקל
ג'קסון ההוא עם האף, אלא, ההוא, אתה, נו...עם הקול הצרוד,
שמבקש שההיא תסלח לו אפילו שלא עשה כלום, ואני חונה קילומטרים
מהמקום, ועד שאני מגיעה אני כבר סחוטה לגמרי, מזיעה כולי,
מתקשרת בפעם המי יודע כמה למש"ק שלי, שיסביר לי איפה זה נמצא
המקום הזה, "הדרכה למלחמה", גם כן, עד שמצאתי ת'מקום הזה, כבר
איחלתי שתהיה מלחמה איזה 7 פעמים רק כדיי להפסיק את הסבל הזה
בעודי בחיים.
אבל אתה יודע, יודע מה (היא אומרת לי), הסיבה היחידה שלא בראש
שלי מלחמה עכשיו, זה רק כדיי להראות לזקנים האלה, שכבר כשנפלו
התאומים התחילו ללכת יד ביד עם המסכות שלהם לכל מקום, זה מטרף
לי ת'שכל.
לא להאמין אה, לא להאמין שזה-והוא, זה אותו אחד.
ורק המחשבה שיש לו מישהי גורמת לי להרגשה הזאת, שזה, כמו
שתולים אותך מהרגליים, אתה יודע עם הראש הפוך וכל זה, ויש לך
פתאם גל של סחרחורת, אז זה זה .

-אני מקשיב
-אני יודעת
וזה לא שרע לי עם זה, זה פשוט כל הטרחה הזאת.
אתה יודע להיות מאוהב, זה וואלה חתיכת פרוייקט.
זה כל דבר, כל דבר
אתה לא תאמין זה בדברים הקטנים, אם זה לקום בבוקר אחרי שחלמת
עליו, לשתות את הקפה עם ההורסקופ, לא שלך- שלו, ואז להרביץ
חתיכת מקלחת, כזו שאמורה לצנן לך את החיים?
רק מה בחורף קר, חייבים מקלחת חמה, ומקלחת חמה רק מביאה לך
ת'מחשבות, אתה יודע בשוטפת כזה.
ואז אתה יוצא מהמקלחת עם הג'ננה של המחשבות, ועוד לפני שהספקת
להכנס לאוטו, אתה חושב איזה דיסק הכי "סנטימנטלי קורקט".

וזה בא לך, זה בא לך, קולות פנימיים, כאילו מישהו אומר לך מה
לעשות, מכתיב לך, ולפעמים סתם בא לי לעשות פוס.

פוס? אני שואל.
פוס, אתה יודע, כמו של הילדים הקטנים.מה להגיד...

-אני אוהבת אותך. (אותי? אני חושב...) (והיא מיד מתקנת).
אני אוהבת אותך אליק.

"ובבקשה סלחי לי על שאיני יכול להפסיק לאהוב אותך..."
אותי? (אני שואל)
לא אותך, דפוק...זה בריאן אדמס.