אני בכלל לא יודעת מאיפה להתחיל.
לא יודעת מה להגיד לך, כי אני לא בטוחה איפה שנינו עומדים
עכשיו.
ויש לי כל-כך הרבה לפרוק-כי פגעת בי נורא.
הייתה תקופה שלא יכולתי להסתכל עליך-היו לי דמעות בגרון, רציתי
למות- אבל החלטתי שלא- רק בשביל לעצבן אותך.
אתה לא יכול לגרום למישהו לאהוב אותך כל-כך, כל-כך שהוא ממלא
את החיים שלו בך- ולעזוב.
אהבתי אותך, נתת לי להאמין שזה הדדי.
איך יכולת לשבור אותי ככה?
הייתי פגועה, וחיזקת אותי כל-כך עם כל האהבה שלך, רק בשביל
לשבור אותי שוב?
אצלי זה לא היה סתם.
אצלי- לא להרדם מרוב מחשבות על בנאדם אחד שמציפות אותי זה לא
סתם.
זה לא סתם ללכת לישון עם מישהו ולהרדם מקצב הנשימות שלו.
היה משהו- אתה אמרת את זה בעצמך.
לא היינו סתם ביחד בשביל העניין הפיזי והמיני- היה משהו חשוב
יותר, עמוק יותר.
ואיך אתה יכול להתייחס אליי כאילו לא היה כלום? כאילו לא היה
שום דבר בינינו?
חמישה חודשים! חמישה חודשים אמרת לי שאתה אוהב אותי. בחמישה
חודשים שינית אותי לגמרי- שינית את המחשבות שלי, הרגשות שלי,
הפרספקטיבה שלי על העולם. ועזבת. השארת אותי תלויה- לא יודעת
לאן ללכת, לא מצליחה לדבר.
שבוע וחצי הסתובבתי עם דמעות בעיניים, העולם שלי היה בריכה
גדולה אחת של כאב.
בלי לדעת למה.
בלי להבין איך בנאדם שאהב אותי בצורה שאתה אהבת אותי- מסוגל
להכאיב כל-כך.
לא הצלחתי לתפוס, להבין את המשחק שלך.
לא משחקים ככה בבנאדם.
לא מתמסרים אליו ואוהבים אותו- ועוזבים.
אמרת לכולם רק כמה שאתה אוהב אותי.
היית מעיר אותי באמצע הלילה ולוקח אותי ליער רק בשביל להיות
איתי ולהסתכל על הכוכבים, ועליי.
לא חשוב? זה לא נקרא משהו חשוב?
כשהתקשרת אליי אתמול- לא ידעתי אם לצעוק או לבכות.
אתה לא יודע מה לעשות? לא יודע לאן אתה הולך?
לא חשבת על זה לפני חודש, כשעזבת.
אני עברתי, הלכתי בדרך שלי, עשיתי את מה שאני רציתי לעשות- לא
את מה שאתה בחרת, אתה נתקעת.
הכנסת את עצמך למקום שרצית שאני אהיה בו.
לא כל-כך הסתדר לך כל הסיפור הזה.
אני מבינה שנפגעת- אם רק היית מקשיב היית מבין.
אבל זה נהרס, לאט לאט הכל בינינו נרקב.
אני הייתי מאוהבת מידיי בשביל לראות את זה.
עכשיו- אתה עיוור. מוקף בחושך מוחלט של חוסר ידיעה.
והפעם- אני לא אהיה שם בשביל לעזור לך.