אימא ואבא כבר מתיישבים ליד שולחן האוכל העטוף מפה לבנה שעליו
מונחים שני פמוטים בהם דולקים נרות שבת, כאילו אנחנו משפחה של
דתיים כאלו, משוגעים. כשאבא שמע שדודה ליזי מבקשת שנדליק נרות
בסעודת יום שישי כשתגיע לארוחת ערב, התרגז נורא וצעק לאימא
שהוא כבר מעדיף לאכול מחוץ לבית מאשר לשבת ליד השולחן עם
השעווה המטופשת של אחותה. אבל אימא אחרי דיבורים של שלוש שעות,
אולי יותר, אני לא יודע כי באמצע הויכוח הייתי צריך ללכת
להתרחץ, הצליחה להרגיע אותו בסוף ולשכנע אותו שלא יהיה  כל כך
נורא אם הדודה תדליק נרות אצלנו ביום שישי ושזה לא יכול להזיק
לאף אחד. אבל אחר כך כשקראו לי להתיישב ליד השולחן, עוד לפני
שהתחיל "מסע בין כוכבים"  בטלביזיה (כי הדודה ליזי רוצה לאכול
מוקדם, בגלל שבעיתון כתוב שאת הנרות צריך להדליק בשעה אבע
שלושים וחמש, ומי שמאחר בחמש דקות או יותר עלול להכעיס את
אלוהים); החליטה הדודה ליזי שאבא צריך לחבוש כיפה כדי לכבד את
השבת; ואבא, סמוק לחיים, רועד כולו, נטל מידיה כיפה כחולה
מיוחדת שסרגה הדודה במיוחד בשבילו לפני שהגיעה, נשך את שפתיו,
הניח אותה על ראשו ואימא הצמידה בסיכה. שניהם הסתכלו על הדודה
במבטים זהירים, ולא העזו להתלונן, בגלל שמאז התקופה בה שברה
הדודה ליזי את הטלביזיה בבית שלה וחתכה עם זכוכית את הפנים שלה
כשהשכן מלמעלה דפק על הדלת שלה וצעק: "ליזי, תחלישי קצת את
הטלביזיה, הרצפה אצלי רועדת", ולקחו אותה לבית חולים מיוחד,
אחרי שבאיכילוב אמרו שהיא חטפה התקף עצבים; משתדלים אימא ואבא
לעשות כל מה שהיא מבקשת, בשביל שהדודה לא תתעצבן עליהם ותתחיל
לצרוח ולשבור להם כל מיני דברים בבית. גם אותי הם הזהירו. אימא
אמרה :"תשב יפה, תחייך לדודה,  אבל אל תיתן לה נשיקה אם היא לא
תיתן לך קודם. ואל תשאל אותה יותר מדי שאלות, ואל תזיז את
השולחן, ואם הדודה תגיד לך משהו, תענה לה, כן דודה את צודקת,
גם אם אתה לא מסכים". ולכן גם אני הייתי צריך להיות נחמד
ולהיזהר בשביל לא להרגיז את הדודה, ולשבת לשולחן עוד לפני
שהתחיל "מסע בין כוכבים" אפילו שהיה פרק המפגש עם אנשי הכוכב
מאדים, שרוצים להשתלט על האנטרפרייז. אבל בגלל הדודה ליזי,
הייתי צריך לכבות את הטלביזיה, לשבת לשלוחן כבר בשעה ארבע וחצי
ולהגיד אמן, אחרי שהדודה ליזי ביקשה מאבא שייעשה קידוש ושיחלק
את החלה שמרחה אותה קודם בהמון מלח. באותו רגע, התחיל אצלי
הדגדוג הזה בגרון שמגיע לפני השיעול, בדרך כלל כשיש לי את זה,
אני פותח פה ומשתעל לתוך המפית; אבל הפעם בגלל שפחדתי שהשיעול
שלי ירגיז את הדודה ליזי ויגרום לה לשבור את השולחן כדי שלא
נוכל לאכול את הקרעפלעך שאימא הגישה למנה הראשונה, בלעתי את
הרוק, וכחכחתי, כך שזה לא ייצא מהגרון, ובגלל זה היה לי קשה
אחר כך לבלוע את הקרעפלעך בתוך המרק. גם הגולש שאימא הביאה
למנה השניה וליזי אמרה שרק אימא יודעת להכין אותו נפלא, כמו
הסבתא שלהן, לא החליק לי לגרון ונתקע בין השפתיים,  ולכן
כשדודה ליזי ליטפה לי  את הראש ושאלה, באיזה כיתה אתה עכשיו;
לא הצלחתי לדבר מספיק ברור ויצא לי : "אני בכיתה הוא". ליזי
הביטה בי בשתיקה ועיניה התחילו להתרוצץ בכעס. חתיכת הגולש
שנתקעה לי בין השיניים לא הצליחה להיבלע והפה שלי נהיה יבש ככה
שהייתי צריך כל הזמן לבלוע רוק, מרוב פחד שהדודה ליזי תתעצבן
מהתשובה, אבל המזל הגדול היה שאימא הצילה אותי ואמרה לדודה,
הוא בכיתה הא עכשיו, הוא כל כך ביישן הילד הזה שאי אפשר לפעמים
להבין מה שהוא אומר.  העיניים של ליזי נעצמו, ונפקחו מחדש. היא
הסתכלה עלי, חייכה ואמרה:"כשאני הייתי בכיתה הא, היה לי חבר
בשם סאשה". אבא מזג לדודה יין, הביט באימא ואמר: "סאשה זה שם
מאוד יפה", ואימא חייכה לדודה, הגישה לאבא את הכוס שלה שימזוג
לה גם ואמרה: "זה שם רוסי לא"?
"תאילנדי", אמרה הדודה ליזי. "סאשה זה שם תאילנדי", בקבוק היין
ביד של אבא התחיל לרעוד, ואני כיסיתי את הפה במפית והשתעלתי
מהר לתוכה כשהדודה דיברה. הפנים של אימא היו חיוורות, היא מחתה
פיה במפית ואמרה בעדינות: "אני הייתי בטוחה שזה שם רוסי", ואבא
אמר : "ברור שזה שם תאילנדי. נתקלתי פעם בשם הזה באיזו
אנציקלופדיה והיה כתוב שם שמקור השם הוא תאילנדי".  "נכון
מאוד", הדודה ליזי דפקה בידה על השולחן, "וגם יאקו, יאקו זה גם
שם תאילנדי, או יפאני אם אני לא טועה". אימא הגישה לדודה ליזי
תוספת תפוחי אדמה לצלחת, והדודה תקעה בהם את המזלג שלה ואמרה:
"הוא היה ילד מגעיל הסאשה הזה, אני לא מבינה בכלל איך הסכמתי
אז לשחק איתו. תמיד ירדה לו נזלת מהאף והידיים שלו היו רטובות
כי הוא לא היה מנגב בטישו אף פעם".  אימא החליפה עם אבא מבט
מהיר ואמרה לדודה: "יש עוגת קצפת כמו שאת אוהבת לקינוח". ליזי
חייכה והקמטים במצחה נמתחו כשאמרה: "בחיי מירה, איך שאת זוכרת
הכל", ואחר כך הביטה בחולצה הכתומה שלי שהיה מצויר עליה
רובוטריק ואמרה: "גם לסאשה היו חולצות כתומות, הוא מאוד אהב
חולצות כתומות הסאשה הזה, הוא אף פעם לא הסכים  ללבוש משהו
אחר, רק חולצה כתומה. אימא שלו הייתה צועקת ובוכה, אבל הוא רק
חולצה כתומה כל הזמן". גבותיה של הדודה ליזי התכווצו ולשונה
ליקקה את שפתיה כשתקעה את המזלג עמוק בתוך הבשר". "אודי מסכים
ללבוש כל חולצה שקונים לו" מיהרה אימא להגיד, שולחת אלי מבט
מזהיר. "דווקא על כתום הוא לא משתגע במיוחד, אבל כחול וירוק
הוא ממש אוהב". ואז בדיוק התחיל אצלי הדגדוג הזה באף, ידעתי
שאסור לי להתעטש כי הדודה ליזי לא תאהב את זה, לכן הרכנתי את
הראש וכיווצתי את הנחיריים. "גם על ירוק אני לא ממש משתגעת",
אמרה הדודה ליזי לאימא ולגמה מהיין שלה. "למרות שדווקא כחול
הוא צבע יפה מאוד". "כמו השמיים" חייך אבא והדודה ליזי שוב
כיווצה את גבותיה ואמרה: "את השמיים אני לא סובלת. פעם אדומים,
פעם  כחולים. אי אפשר לדעת מה הם באמת. כל רגע משתנה הצבע. זה
עושה כאב ראש הדבר הזה".
הדגדוג באף שלי התגבר. ביקשתי סליחה ויצאתי לשירותים לנגב את
האף ולהתעטש שם בשקט.  כשחזרתי כבר ישבו אבא והדודה בסלון מול
הטלביזיה הכבויה, כי הדודה לא רואה טלביזיה ביום שישי, ואימא
שטפה את הכלים במטבח. "כמה נזלת היה יורד לו" הנהנה הדודה ליזי
בראשה והביטה בי. "ככה היה יושב בכיתה והאף שלו כל הזמן מטפטף
מנזלת. איזה גועל זה היה". אבא הוציא מקטרת פמפם לתוכה ואמר
בחיוך: "את מדברת על סאשה התאילנדי?". "הוא לא היה תאילנדי",
אמרה הדודה ליזי בקול חנוק. "היה לו שם תאילנדי, אבל הוא היה
ישראלי". ואחר כך השתעלה, הניחה את ידה על ליבה ואמרה: "זה כל
כך לא טוב לבריאות  העשן הזה", אבא מיהר  לכבות את המקטרת
ולהתנצל, וכשראשה של אימא הציץ מבעד הפתח וידה סימנה לו לבוא
אחריה, ליטף את ראשי אמר: "תתנהג יפה אודי", ויצא אחרי אימא
למטבח.

ככה ישבנו אני והדודה ליזי בסאלון, שתקנו ובהינו בטלביזיה.
רציתי לשאול אותה מה שלומה, או מה שלום התוכי שלה סימן טוב,
שהיה שורק בוקר טוב, תמיד כשהיינו מגיעים אליה לביקורים לפני
התמוטטות העצבים שלה, גם אם זה היה בצהרים או בערב, אבל פחדתי
שזה עלול להרגיז אותה ככה שתשבור לאימא את השולחן החדש קנתה
לסאלון לפני שבועיים, אז שתקתי והשפלתי את הראש וניסיתי לספור
את הסיבים שיש בשטיח, בשביל לא להרגיש את הדגדוג החדש שהתחיל
לי באף ולא לחשוב על זה שמאוד מתחשק להתעטש. "רוסי, היא אומרת
לי" אמרה הדודה ליזי וגירדה בציפורניה הארוכות את משענת הספה.
"סאשה זה שם רוסי, היא אומרת לי", היא צקצקה בלשונה, נענעה את
ראשה ואמרה: "אחותי שלי מדברת שטויות שסאשה זה שם רוסי". ואז
זה הגיע לנחיריים וכבר לא יכולתי להתאפק והתעטשתי כמה פעמים,
והנזלת ירדה לי מהאף. הסתכלתי מהר מסביב וחיפשתי נייר טישו,
אבל לא ראיתי. פחדתי לקום מהכורסא כי בשביל זה הייתי צריך
לעבור ולדלג מעל הרגליים של הדודה, לכן ניגבתי את האף עם
הידיים ואמרתי מהר: "את שקרנית. סאשה זה שם רוסי ולא תאילנדי,
וכולם יודעים את זה, גם אימא ואבא, אבל הם מפחדים להגיד לך,
שלא תתעצבני". הדודה ליזי הביטה בי בפה פעור, עיניה החלו
להתרוצץ בעצבנות. "תאילנדי", צעקה, "סאשה זה שם תאילנדי".
"שקרנית", אמרתי, "זה רוסי". הדודה ליזי רעדה בכל הגוף. היא
ניסתה לקום מהכורסא אבל צנחה חזרה. כששלחתי את היד לעברה צעקה:
"שלא  תיגע בי עם הטינופת הזו", ואז היא קמה ממקומה, רצה בכל
הכוח לעבר הדלת, פתחה אותה ויצאה החוצה. כל האף שלי היה רטוב
מהנזלת שהגיעה לפה שלי וליקקתי את הטעם שלה כשזה נכנס בין
השפתיים. "הדודה ליזי ברחה", צעקה לכיוון המטבח, ומיהרתי
החוצה.

יכולתי לראות בתוך החושך את הגב שלה רועד בתוך חולצת המשי
הסגולה, ולשמוע את העקבים מטופפים במהירות על המדרגות כשניסתה
לברוח ממני. אבל אני לא הפסקתי לרוץ אחריה גם כששמעתי אותה
צועקת לי מתנשפת :"עזוב אותי, עזוב, בבקשה". ידעתי שאני אפסיק
לרדוף אחריה רק אחרי שאצליח לגעת בה עם היד הרטובה שלי.