לכתוב שיר זאת לא בעיה. בעצם, זה אותו הדבר כמו לכתוב סיפור,
רק שבמקום שלוש עשרה מילים בשורה יש לך ארבע, מקסימום חמש.
נכון הדבר יוצר קצת בעיות, כי אם תכתוב את השיר כמו סיפור, רק
עם ארבע מילים בשורה, יצא לך שיר של שבע מאות עמודים. ובגלל זה
צריך לצמצם את הסיפור ולהוריד מילים לא חשובות ולהשאיר רק את
עמודי התווך של כל מכלול המילים הזה שאתה מורח על הדף. והקיצוץ
הפראי הזה במלל, משאיר אותך עם תוצאה שאתה אולי מבין, אבל אף
אחד אחר לא.
ומי שכבר מבין, מבין את הכל ורואה את כל הרעיון במערומיו.
ובגלל זה אתה מעדיף לכתוב סיפורים. כי לסיפור של שבע מאות עמוד
קוראים רומן אדיר, ולשיר של שבע מאות עמודים קוראים יצירה
דפוקה של בן אדם פסיכי.
אז ככה, למרות שזאת בכלל לא בעיה לכתוב שירה, אתה נשאר עם
הפרוזה, מתחמק בלי להרגיש מהקטע של להשאיר את הרעיון שלך ערום
מול הקורא, להפשיט אותו מכל השכבות של פתיחה סיום ואמצע,
מהרבדים הסמויים פחות והגלויים יותר, מהפשטות שמציבה את המחשבה
שלך, רועדת ודקה, מול העיניים הביקורתיות של המבקר הספרותי.
לא, אין לך בעיה לכתוב שירים. אתה פשוט מפחד. מפחד מהלא נודע
ומעצמך, מפחד לחשוף את מה שאתה באמת, בלי כל ההצגות והכירכורים
שאתה עושה תמיד מסביב לנושא שלך, שהוא כנראה כל כך דבילי, שאתה
פשוט חייב להסתיר אותו.
זה פרדוקס. אתה שונא את היצירה שלך, אבל לא יכול לסבול אותה
בתוכך. אז אתה אומר 'למה שאני לא אסווה את הרעיון שלי בתוך
בליל של תיאורים ומוטיבים חוזרים? למה לא להוציא ממני את
הרעיון הגרוע הזה, ולעטוף אותו ככה שיראה טוב?, למה לא?'
ואז אתה מוציא אותו בתור סיפור. ככה סתם עם גיבורים שטוחים
ועלילה נרקבת.
בגלל זה אתה לא כותב שירה.
בגלל זה, או בגלל שאתה פשוט לא יודע לנקד...