סיפורנו, כמו כל הסיפורים הטובים, מתחיל באותה ארץ קסומה
הנמצאת בין האמזונס והחידקל, מסופוטמיה. אינני יכול לומר לכם
היכן בדיוק שוכנת אותה ארץ אקזוטית, שכן ידיעותיי בתחום
הגיאוגרפיה מסתכמות בביטחון המלא שלי בעובדה שאם מסובבים מפה
עם כיוון השעון, יוצא שהשפיץ של המגף של איטליה הוא למעלה. עם
זאת, אני יכול להבטיח לכם שמסופוטמיה, כפי שברור לכל אחד שאי
פעם המציא אותה מחדש ללא התחשבות במציאות, היסטוריה או הגיון
בריא, שופעת ביערות ירוקים. האגדות המקומיות אומרות שביערות
שביום נראים כה בהירים ומזמינים, שוכנים יצורי לילה כה אפלים
עד שברור שאמא טבע אינה האחראית לקיומם, אך סלחו לי, אני מקדים
את המאוחר ומבהיר את המעורפל, וזה מנוגד לכל כללי הז'אנר,
נחזור מעט אחורנית. עלילת הסיפור מתחילה במושב חקלאי קטן הנמצא
על גבול אחד היערות הגדולים במסופוטמיה- יער האבדון האפל
והעקוב מדם. שם מוזר, הא? טוב, קודם כל, במסופוטמית השם נשמע
הרבה יותר טוב, כי במסופוטמיה אין את אותן דעות קדומות כמו כאן
בישראל, והם אינם מאמינים שכל דבר שהוא אפל, קשור לאבדון או
עקוב מדם הוא אוטומטית שלילי. אכן, עם נאור הם המסופוטמיים.
תושבי אותו כפר שמעו שם זה מאז ילדותם, ולכן לא ראו בו שום דבר
מיוחד, ומלבד זאת, שום דבר אובדני, אפל או עקוב מדם במיוחד לא
קרה כבר עשרות שנים ביער או בכפר הצמוד לו, שום דבר עד אותו
לילה... אבל שוב, אני ממהר לספר לכם את ההמשך, בזמן שאתם עדיין
אינכם יודעים איך הכל התחיל, אני אחזור לעלילה:
הסיפור מתחיל עם זוג אנשים נשואים, שאת שמם אני לא אזכיר כי גם
ככה בטח יקרה להם משהו אפל בקרוב, ואין צורך לזכור שם של מישהו
שבוודאי יעלם מעל פני האדמה עד הפרק הבא. אבל אם יש דבר אחד
שאף פעם לא קורה לו משהו אפל או נורא במהלך סיפור, זה תינוקות,
פשוט כי הם חמודים מדי מכדי שכוחות הרשע ייגעו בהם. ובדיוק כזה
הוא התינוק של הזוג שהזכרתי למעלה, שם התינוק, שכנראה תצטרכו
לזכור אותו אם אתם מתכוונים לעקוב אחרי העלילה, הוא ביורן.
ביורן, כמו תינוקות רבים במסופוטמיה, שידוכו נקבע עוד לפני
לידתו ולפני לידת כלתו. שם כלתו, אגב, הוא ביורק, על שם הזמרת.
שני זוגות ההורים לא חשבו לתאם ביניהם את שמות הזוג העוברי,
ואחרי שהילדים נולדו ונקראו,  ההורים הבינו שהדמיון בשמות עלול
להיות די מביך, אך כל צד סירב לשנות את שם ילדם, כי עקשנות היא
תכונה שאנשי מסופוטמיה ידועים וגאים בה.
וכך, היה זה שבערב סתיו אחד, השתחרר ביורן מהרצועה שלו. אוי,
שכחתי לספר לכם שמסופוטמיה מאמינים שלשים תינוק בלול מונע את
התפתחות חופש החשיבה של התינוק, בעוד שלשים תינוק בחצר על
רצועה מעודד את התפתחות חופש החשיבה ובאותו זמן מלמד את התינוק
את מעמדו בחברה, לקח שנלמד במסופוטמיה בדרך הקשה בימי מהפכת
התינוקות הקומוניסטיים של 1972. אוקיי, ביורן השתחרר מהרצועה
והחל לנסות לטפס מעל הגדר מסביב לחצר ביתו, לבסוף הצליח להעפיל
לראשה, והדרך למטה מצדה השני של הגדר הייתה הרבה יותר קלה,
מהירה וכואבת. יכול להיות שאותה חבטה שחטף ביורן על הראש
בנפילה היא הסיבה לדברים רבים שעשה בבגרותו (ואשר עליהם וודאי
תקראו בפרקים הבאים), אך זה נתון לוויכוח. מה שאינו נתון
לוויכוח היא העובדה שחבטה זו העירה את הוריו של ביורן אשר יצאו
בריצה אל רחובות הכפר והחלו לחפש אחרי הפעוט הנמלט. הוריו של
ביורן שיערו שהוא יזחל לכיוון המקום הגרוע ביותר שאליו הוא
יכול לזחול- כלומר יער האבדון, הסיבה לכך היא כמובן העובדה שכל
תושבי מסופוטמיה מודעים להשפעה הגדולה שיש לחוקי מרפי על
חייהם, וחוקים אלה הם שניים בחשיבותם רק לחוקי חמורבי, ונראה
כי הם נחשבים מחייבים אפילו כלפי תינוקות.
ההורים המבוהלים רצו לכיוון היער, ובחשיכה הכמעט מוחלטת (לא
היו פנסים בכפר באותה תקופה) נכחו לדעת כי לא טעו בהשערתם -
באור הירח העמום ראו את ביורן זוחל אל תוך אפלת השביל שעובר
דרך היער ואשר אף אחד לא הלך בו שנים.
"טוב, נו, מה כבר יכול לקרות לילד ביער האבדון האפל והעקוב מדם
?" שאל האב, שמעולם לא היה בטוח שהוא אביו הביולוגי של ביורן,
"הוא בטח יחזור עד הבוקר", אך האם סירבה לנקוט בגישה גברית
אופיינית זו, והמשיכה לרוץ לכיוון היער, ובעלה כמובן רץ אחריה,
כי המפתחות של הבית היו אצלה. כך הם רצו דרך היער, והעצים הלכו
ונהיו עבוטים יותר עד שהכוכבים לא הצליחו להאיר דרך הענפים
הסבוכים, וזוג ההורים הלכו ביער בחשכה מוחלטת, כשרק קול צחוקו
התמים של הילד הפעוט היווה להם כיוון ומטרה. הם יכלו לשמוע שהם
מתקרבים אליו, עד שפתאום נפסק הצחוק, ההורים המבוהלים רצו מהר
ככל שיכלו לכיוון שממנו רק לפני מספר שניות שמעו את צחוקו
המתנגן של בנם, ולאחר כמה רגעים הם הגיעו לקרחת יער, ושם
במרכזה, יכלו לראות את בנם יושב, עדיין מחייך, ובוהה בנקודה
מסויימת בצדה השני של קרחת היער, מאחורי העצים. ואז נשמע
הקול...